שנים שמרתי על קשר עם החוקר שתשאל אותי בגוליוטוק והפך לימים לבעלה של מנהלת המחנה. התברר לי שבהגיעם למחנה הם כבר ידעו את כל הסיפור שלי ומה שעמד מאחוריו, ידעו שאני יושבת לחינם ושמרו עלי. האי שימש כמחנה כליאה, מ-1948 ועד בנובמבר 1953 כשכל הנשים הכלואות בו שוחררו.
הגברים שהיו באי נפרד, שוחררו רק ב1956. חרוצ'שוב שהחליף את סטלין בשלטון בברית המועצות, דרש בפיוס שלו עם טיטו שנשוחרר. כשחרוצ'וב בא לבלגרד ב-1956 אני כבר הייתי בדירה עם טיאנה. את כל מי שהיה במחנה שמו בבית סוהר לשלושה ימים כדי שלא יעשו בלגן ויהרסו את הביקור של מי שעד לא מזמן הוגדר כאויב יוגוסלביה ובאשמת הקשרים שלכאורה היו לנו אתו נשלחנו לאי. בזכות טיאנה לא כלאו אותי בימים האלו אלא הטילו עלי מאסר בית והיה אצלי שוטר משרותי הביטחון שמנע ממני להתקרב לחלון, מתחת לחלון שלי עברה השיירה. מרחוק, מהקומה השישית, ראיתי שלטיטו היה שער צבוע בצבע גזר.. העם היוגוסלבי שמח שסטלין מת ויש פיוס עם רוסיה, היה פחד מהרוסים שיכלו להיכנס ליוגוסלביה מהגבולות השונים.
_article.jpg "עלמה רוזנר")
טיאנה ואני היינו מאוד עניות. לקחו לי הכל והתחלתי את החיים מחדש. היה לי מזל אחד והוא הקשר עם עלמה רוזנר. וזהו הסיפור:
עם תום מלחמת העולם השניה פגשתי אשה יהודיה שהכרתי לפני המלחמה. עלמה סיפרה שבעלה נהרג ע"י הסרבים כשנכנסו הפרטיזנים והם זרקו אותה מהבית המפואר שהיה לה והלינו אותה בחדר קטן ודל בלי אפשרות לחימום. היא הפכה לבת בית אצלי ואצל ראדה בימים הטובים בהם ראדה עבד במשרד הפנים והיו לנו מצרכי מזון ועצים להסקה. דאגנו לה, אירחנו אותה והבאנו לה מרק חם לחדרה כשלא הגיעה. האישה הזו יצאה את יוגוסלביה ב-1948 והיגרה לישראל. עלמה נענתה למודעה בעיתון של איש גרמני-יהודי שמחפש אישה לחיות אתו. בישראל היא פגשה אותו ומצאה איש גיבן, טוב לב וחכם. מישראל הגרו שניהם לדרום אפריקה [לימים זמביה]. הוא עשה חייל בעסקים והיו להם חיים טובים עד מותו.
לאחר מותו פרסמה עלמה מודעה בעיתון בארץ בה ציינה שהיא מחפשת גבר שיבוא לנהל אתה את העסקים הרחבים שהותיר בעלה. בעקבות המודעה יצר אתה קשר איש מרומניה, מהנדס טקסטיל משכיל וחכם עם אמא בת 90, ושתי אחיות מבוגרות אף הן. הוא הציעה לה מעין עסקה: אם תוכל לממן את בית האבות לנשים הוא יעזור לה. עלמה חייתה אתו חיים מלאים מאוד והם היו
בקשר טוב עם קואנדה שלימים עלה לשלטון. בזכות קשריהם, רגע לפני ההפיכה בה קיבלה זמביה את עצמאותה, הוא נתן להם התראה והם העבירו את רכושם לאנגליה ובאו לגור בחיפה, בכרמליה.
עוד כשישבתי בגוליאוטוק עלמה חיפשה אותי וכשהמכתבים ששלחה אלי חזרו היא יצרה קשר עם אחותי שעדכנה אותה במצבי. כששוחררתי מגוליאוטוק, חודש בנינו הקשר והיא כתבה לי שעכשיו היא יכולה להחזיר לי טובה [היא אמרה שחייבת לי הכל כי אצלי התחממה, אכלה ומהבית שלנו יצאה לישראל]. עלמה התחילה שולחת לי בכל חודש שעון זהב אחד [הייתה להם חנות של שעונים ותכשיטים], חבוי בקופסה של נס קפה כדי שלא יגנב וכדי שלא אשלם מכס. אני מכרתי את השעונים והכסף הציל את טיאנה ואותי מחרפת רעב. ככה התאוששתי. היא המשיכה לתמוך בנו כלכלית עד שטיאנה התחתנה ואני אמרתי "די. מעכשיו אני לא צריכה יותר עזרה".
בשנים האלו, עבדתי במשרד היצוא ויבוא. טניה הלכה לבית הספר [כשהייתה טיאנה בת 14 שלחה אותה עלמה לסמר סקול באנגליה] ואחרי הבגרות יצאה לביקור בישראל. היא לא רצתה לחיות עוד בארץ שפגעה באביה. שלחתי אותה לבקר
חברים שלי בקיבוץ שער העמקים, שרבים מחבריו היו יוגוסלבים לשעבר. כשחזרה, התחילה ללמוד באוניברסיטה אבל אמרה שמצאה בחור בארץ והיא רוצה להתחתן אתו. שנה אחר כך חזרה טיאנה לישראל ואני אתה, לראות את הבחור, הייתי מאוד מאוכזבת. יעצתי לטיאנה לא להתחתן אתו אבל היא האמינה שהוא ישתנה ואני עניתי לה: "הזאב מחליף את שערות הפרווה אבל לא את אופיו". היא בחרה להתחתן אתו ואני לא באתי לחתונה, הייתי מודאגת ואומללה. ב-1965 באתי לבקר אותה והיא אמרה לי שאם אני לא פה זאת לא הארץ שלה ורמזה שהיא רוצה שאבוא. שערתי שיש בעיות היא למדה בירושלים והוא חיי בחיפה. ידעתי דברים רבים עליו אבל לא סיפרתי לה.
בינתיים ביוגוסלביה, הפגישו אותי עם אשה שכותבת את הזיכרונות של טיטו. סיפרתי לה את הסיפור שלי. היא התרגשה והבטיחה לנסות לעזור לי. בקיץ, התקיים קונגרס של לוחמים אליו הגיעו כל בכירי הקצינים של יוגוסלביה. היה מקובל ששולחים לקונגרס טלגרמות ברכה המוקראות ברמקולים לציבור כולו. היא שלחה בשמי טלגרמה שבה היה כתוב: "אני אוה פאניצש לוחמת חרות מפברואר 1942 רוצה לדעת למה כלאו בבית הסהר את בעלי, גרמו לו להתאבד, ובגלל שלא רציתי לוותר על שמו הנקי, שלחו אותי לגוליוטוק" באופן אוטומטי התחילו לקרוא גם את המברק הזה בקול רם ולמרות שמשהו תפס ועצר את ההקראה, כולם כבר שמעו.
למחרת, נשיאת ארגון הלוחמים שהייתה גנרלית, הזמינה אותי לברור. היא שאלה אם השתגעתי. עניתי שאני רוצה לראות את התיק האישי על בעלי והדרך היחידה שעומדת לרשותי היא ליצור פרובוקציה. לאחר יומיים נוספים הזמינו אותי להנהגה הראשית של המפלגה הקומוניסטית של סרביה, ושוב שאלו אותי אם השתגעתי ומה אני רוצה. חזרתי על בקשתי. אמרתי שראדה ואני היינו קומוניסטים. אף פעם לא בגדנו בערכינו ובמדינה שלנו ומעולם לא היינו סטליניסטים. אמרו שאי אפשר לראות את המסמכים אבל אני לא וויתרתי. אז טלפן הקצין לשר הפנים של יוגוסלביה, וקיבל אישור מיוחד להוציא את התיק ולהראות לי אותו.
בתיק היה כתוב במפורש שראדה פניצש מת לחינם, חף מפשע ושקולונל של שרותי הביטחון היוגוסלביים שהיה מרגל רוסי עשה פרובוקציות. לכל מי שלא רצה "לעבוד" אתו ולרגל עבורו הוא "תפר לו תיק" וככה שלח לבית הסוהר 100 איש שהגיעו בסופו של דבר לגוליאוטוק. חצי שנה לאחר מותו של ראדה כשאני כבר הייתי בבית הסהר נחשף המרגל. זאת הסיבה שהמנהלת החדשה של הגוליאוטוק דיברה איתי כמו בנאדם, היא כבר ידעה את הסיפור, אבל מגוליאוטוק לא שחררו!
חזרתי להנהגה הראשית ואיימתי שאני הולכת לצעוק בככר הראשית של בלגרד את מה שהרגע קראתי ומה שידעתי בליבי כל הזמן: שראדה פניצש אהובי מת חף מפשע. הוא אמר לי "לא, את לא הולכת לצעוק את הולכת לישראל" עניתי שאינני יכולה ללכת לישראל כי לא נשאר לי כלום ואני ענייה. הוא הבטיח שהם יסדרו לי הכל. "לכי לקהילה היהודית למצוא עו"ד שעושה החלפת דירות פיקטיבית , זה סוד שאסור לך לספר, את יכולה לקנות כל מה שאת צריכה לישראל. ההנהגה, כך התחייב לי, תשלם את הליפט, המכולה, אבל חשוב שמבחינת היוגוסלבים איש לא ידע. את יוצאת כתיירת לישראל" אמר "מהדירה שלך יכולה לקחת רק דברים אישיים. את כל השאר את צריכה לקנות מחדש כדי שאף אחד לא ידע שאת עוזבת."
הם פחדו ממני, ממה שעשו לראדה, טיאנה ולי. מהנזק שאני יכולה לעשות להם. עד הסרט שעשה דנילו קיש ב-1989, אף אחד ביוגוסלביה ובעולם כולו לא ידע שהיה מחנה ריכוז כזה, בית סוהר, אי עינויים ב- Goli Otok. והם צדקו בפחד שלהם. אני הייתי הראשונה שסיפרה את הסיפור הזה בסרט, למרות איומים שקיבלתי, לא פחדתי .
לקריאת הפרק האחרון...
טיאנה ואני היינו מאוד עניות. לקחו לי הכל והתחלתי את החיים מחדש. היה לי מזל אחד והוא הקשר עם עלמה רוזנר. וזהו הסיפור:עם תום מלחמת העולם השניה פגשתי אשה יהודיה שהכרתי לפני המלחמה. עלמה סיפרה שבעלה נהרג ע"י הסרבים כשנכנסו הפרטיזנים והם זרקו אותה מהבית המפואר שהיה לה והלינו אותה בחדר קטן ודל בלי אפשרות לחימום. היא הפכה לבת בית אצלי ואצל ראדה בימים הטובים בהם ראדה עבד במשרד הפנים והיו לנו מצרכי מזון ועצים להסקה. דאגנו לה, אירחנו אותה והבאנו לה מרק חם לחדרה כשלא הגיעה. האישה הזו יצאה את יוגוסלביה ב-1948 והיגרה לישראל. עלמה נענתה למודעה בעיתון של איש גרמני-יהודי שמחפש אישה לחיות אתו. בישראל היא פגשה אותו ומצאה איש גיבן, טוב לב וחכם. מישראל הגרו שניהם לדרום אפריקה [לימים זמביה]. הוא עשה חייל בעסקים והיו להם חיים טובים עד מותו.
לאחר מותו פרסמה עלמה מודעה בעיתון בארץ בה ציינה שהיא מחפשת גבר שיבוא לנהל אתה את העסקים הרחבים שהותיר בעלה. בעקבות המודעה יצר אתה קשר איש מרומניה, מהנדס טקסטיל משכיל וחכם עם אמא בת 90, ושתי אחיות מבוגרות אף הן. הוא הציעה לה מעין עסקה: אם תוכל לממן את בית האבות לנשים הוא יעזור לה. עלמה חייתה אתו חיים מלאים מאוד והם היו
בקשר טוב עם קואנדה שלימים עלה לשלטון. בזכות קשריהם, רגע לפני ההפיכה בה קיבלה זמביה את עצמאותה, הוא נתן להם התראה והם העבירו את רכושם לאנגליה ובאו לגור בחיפה, בכרמליה. עוד כשישבתי בגוליאוטוק עלמה חיפשה אותי וכשהמכתבים ששלחה אלי חזרו היא יצרה קשר עם אחותי שעדכנה אותה במצבי. כששוחררתי מגוליאוטוק, חודש בנינו הקשר והיא כתבה לי שעכשיו היא יכולה להחזיר לי טובה [היא אמרה שחייבת לי הכל כי אצלי התחממה, אכלה ומהבית שלנו יצאה לישראל]. עלמה התחילה שולחת לי בכל חודש שעון זהב אחד [הייתה להם חנות של שעונים ותכשיטים], חבוי בקופסה של נס קפה כדי שלא יגנב וכדי שלא אשלם מכס. אני מכרתי את השעונים והכסף הציל את טיאנה ואותי מחרפת רעב. ככה התאוששתי. היא המשיכה לתמוך בנו כלכלית עד שטיאנה התחתנה ואני אמרתי "די. מעכשיו אני לא צריכה יותר עזרה".
בשנים האלו, עבדתי במשרד היצוא ויבוא. טניה הלכה לבית הספר [כשהייתה טיאנה בת 14 שלחה אותה עלמה לסמר סקול באנגליה] ואחרי הבגרות יצאה לביקור בישראל. היא לא רצתה לחיות עוד בארץ שפגעה באביה. שלחתי אותה לבקר
חברים שלי בקיבוץ שער העמקים, שרבים מחבריו היו יוגוסלבים לשעבר. כשחזרה, התחילה ללמוד באוניברסיטה אבל אמרה שמצאה בחור בארץ והיא רוצה להתחתן אתו. שנה אחר כך חזרה טיאנה לישראל ואני אתה, לראות את הבחור, הייתי מאוד מאוכזבת. יעצתי לטיאנה לא להתחתן אתו אבל היא האמינה שהוא ישתנה ואני עניתי לה: "הזאב מחליף את שערות הפרווה אבל לא את אופיו". היא בחרה להתחתן אתו ואני לא באתי לחתונה, הייתי מודאגת ואומללה. ב-1965 באתי לבקר אותה והיא אמרה לי שאם אני לא פה זאת לא הארץ שלה ורמזה שהיא רוצה שאבוא. שערתי שיש בעיות היא למדה בירושלים והוא חיי בחיפה. ידעתי דברים רבים עליו אבל לא סיפרתי לה.בינתיים ביוגוסלביה, הפגישו אותי עם אשה שכותבת את הזיכרונות של טיטו. סיפרתי לה את הסיפור שלי. היא התרגשה והבטיחה לנסות לעזור לי. בקיץ, התקיים קונגרס של לוחמים אליו הגיעו כל בכירי הקצינים של יוגוסלביה. היה מקובל ששולחים לקונגרס טלגרמות ברכה המוקראות ברמקולים לציבור כולו. היא שלחה בשמי טלגרמה שבה היה כתוב: "אני אוה פאניצש לוחמת חרות מפברואר 1942 רוצה לדעת למה כלאו בבית הסהר את בעלי, גרמו לו להתאבד, ובגלל שלא רציתי לוותר על שמו הנקי, שלחו אותי לגוליוטוק" באופן אוטומטי התחילו לקרוא גם את המברק הזה בקול רם ולמרות שמשהו תפס ועצר את ההקראה, כולם כבר שמעו.
למחרת, נשיאת ארגון הלוחמים שהייתה גנרלית, הזמינה אותי לברור. היא שאלה אם השתגעתי. עניתי שאני רוצה לראות את התיק האישי על בעלי והדרך היחידה שעומדת לרשותי היא ליצור פרובוקציה. לאחר יומיים נוספים הזמינו אותי להנהגה הראשית של המפלגה הקומוניסטית של סרביה, ושוב שאלו אותי אם השתגעתי ומה אני רוצה. חזרתי על בקשתי. אמרתי שראדה ואני היינו קומוניסטים. אף פעם לא בגדנו בערכינו ובמדינה שלנו ומעולם לא היינו סטליניסטים. אמרו שאי אפשר לראות את המסמכים אבל אני לא וויתרתי. אז טלפן הקצין לשר הפנים של יוגוסלביה, וקיבל אישור מיוחד להוציא את התיק ולהראות לי אותו.
בתיק היה כתוב במפורש שראדה פניצש מת לחינם, חף מפשע ושקולונל של שרותי הביטחון היוגוסלביים שהיה מרגל רוסי עשה פרובוקציות. לכל מי שלא רצה "לעבוד" אתו ולרגל עבורו הוא "תפר לו תיק" וככה שלח לבית הסוהר 100 איש שהגיעו בסופו של דבר לגוליאוטוק. חצי שנה לאחר מותו של ראדה כשאני כבר הייתי בבית הסהר נחשף המרגל. זאת הסיבה שהמנהלת החדשה של הגוליאוטוק דיברה איתי כמו בנאדם, היא כבר ידעה את הסיפור, אבל מגוליאוטוק לא שחררו!
חזרתי להנהגה הראשית ואיימתי שאני הולכת לצעוק בככר הראשית של בלגרד את מה שהרגע קראתי ומה שידעתי בליבי כל הזמן: שראדה פניצש אהובי מת חף מפשע. הוא אמר לי "לא, את לא הולכת לצעוק את הולכת לישראל" עניתי שאינני יכולה ללכת לישראל כי לא נשאר לי כלום ואני ענייה. הוא הבטיח שהם יסדרו לי הכל. "לכי לקהילה היהודית למצוא עו"ד שעושה החלפת דירות פיקטיבית , זה סוד שאסור לך לספר, את יכולה לקנות כל מה שאת צריכה לישראל. ההנהגה, כך התחייב לי, תשלם את הליפט, המכולה, אבל חשוב שמבחינת היוגוסלבים איש לא ידע. את יוצאת כתיירת לישראל" אמר "מהדירה שלך יכולה לקחת רק דברים אישיים. את כל השאר את צריכה לקנות מחדש כדי שאף אחד לא ידע שאת עוזבת."
הם פחדו ממני, ממה שעשו לראדה, טיאנה ולי. מהנזק שאני יכולה לעשות להם. עד הסרט שעשה דנילו קיש ב-1989, אף אחד ביוגוסלביה ובעולם כולו לא ידע שהיה מחנה ריכוז כזה, בית סוהר, אי עינויים ב- Goli Otok. והם צדקו בפחד שלהם. אני הייתי הראשונה שסיפרה את הסיפור הזה בסרט, למרות איומים שקיבלתי, לא פחדתי .
לקריאת הפרק האחרון...