בוקר לימוד ועבודה במשכן לאמנות עין חרוד
אמנות? מוזאון?? מה לי ולזה???
אני לא מבינה! אני לא מתחברת!! משעממממםםם!
בנות של קיץ. נוקשות, קוצניות, נדלקות בקלות. הגיעו למשכן בבוקר, עם קרני השמש המלטפת,
הגיעו לבוקר קסום כשהן כבויות, משועממות, רדומות וחסרות עניין...
אני לא מבינה! אני לא מתחברת!! משעממממםםם!
בנות של קיץ. נוקשות, קוצניות, נדלקות בקלות. הגיעו למשכן בבוקר, עם קרני השמש המלטפת,
הגיעו לבוקר קסום כשהן כבויות, משועממות, רדומות וחסרות עניין...
מטרות הביקור כפי שהודפסו על דפי העבודה שקיבלו - אחרי מפגש התמקמות קצר עם ציפי בן ציון וברכת המקום שנתן להן יניב שפירא מנהל המוזיאון החדש - היו:
להקטין/להסיר חששות מהמצאות במוזאון
להפתח לאפשרויות שיש בשפת האמנות
לתרגל עבודה עצמית, פנימית, מול אמנות
לתרגל כתיבה, התבטאות יצירתית
להתנסות בעמידה קצרצרה מול הקבוצה כמדריכות/מנחות
ו... להנות!
כשיצאו הבנות בהסעה, לאחר 4 שעות אינטנסיביות - שחלקן הראשון היה עבודה עצמית וחלקן השני עבודה בזוגות והנחייה מול הקבוצה - הרגשתי סיפוק ועמידה ביעדים. הבנות היו אנרגטיות, מחוייכות, מלאות סיפוק ובטחון.
למה אמנות?
כי כשם ספרה של גליה בר אור "חיינו מחייבים אמנות!"
זו שפה אוניברסלית, משחררת מכבלים וגבולות.
המוזאון הוא מרחב המאפשר נשימה ותנועה חופשית בחללים רחבים ומוארים אל מול יצירות מעשה ידי אדם. חלקן מובנות וחלקן סתומות לפנינו. אלו וגם אלו סופן שנוטעות בנו רוממות הרוח, פותחות את מדפי הסקרנות הקפוצים, מאפשרות שיח, צחוק ועצב משוחררים.
כן, היו דמעות מול חלק מצילומיה של עליזה אורבך, היה גם צחוק מתגלגל ושאלות אין ספור. היה עיסוק מעמיק ב'זמן' ובמילים היוצרות דימויים מול עבודותיה של נגה לינצ'בסקי, היו תמיהות ושאלות מול עבודותה של אלימה והשתהות מלאת הערכה אל מול פסלי קליפות הפורמייקה של אביטל כנעני.
גם אל קצוות הבית נמשכו הנערות, אל אגף היודאיקה המאג במארג ישן וחדש כאחד. יש קסם מיוחד לאגף הזה, וניכר בו חותמה של דבורה ליס, קסם והדר שמבקרים רבים מפספסים בהיותו חבוי משהו. הבנות הגיעו גם לשם, ניסו לזהות מה משם ומה מפה? נשמו קדושה וחולין בנשימה מעורבבת. למדו.
מרחבי המוזאונים בכלל והמשכן לאמנות בפרט נותנים לנו, כמחנכים, את האפשרות המופלאה לשחרור, ללימוד עצמי, נטול גבולות ומגבלות. אין בעיני היום צורך רב "ללמד" אמנות, כל האינפורמציה מצוייה במרחק לחיצה בניידים של כולנו, מורות ותלמידות כאחד. מה שניתן לי זו זכות גדולה להפגיש את הנערות עם השפה החדשה הזו ולתת להם לפצח בקצב אישי, ממקום עמוק את החיבורים שלהם, כל אחד וחיבוריו. כל אחד וסיפורו. לתת להם לקרוא את האמנות בעניהן, לפענח קומפוזיציה [בלי להכיר בשלב זה את המושג] צבע, מרקם ודימוי ולתת דרור לדמיונם.
ובזה, דייני!
להקטין/להסיר חששות מהמצאות במוזאון
להפתח לאפשרויות שיש בשפת האמנות
לתרגל עבודה עצמית, פנימית, מול אמנות
לתרגל כתיבה, התבטאות יצירתית
להתנסות בעמידה קצרצרה מול הקבוצה כמדריכות/מנחות
ו... להנות!
כשיצאו הבנות בהסעה, לאחר 4 שעות אינטנסיביות - שחלקן הראשון היה עבודה עצמית וחלקן השני עבודה בזוגות והנחייה מול הקבוצה - הרגשתי סיפוק ועמידה ביעדים. הבנות היו אנרגטיות, מחוייכות, מלאות סיפוק ובטחון.
למה אמנות?
כי כשם ספרה של גליה בר אור "חיינו מחייבים אמנות!"
זו שפה אוניברסלית, משחררת מכבלים וגבולות.
המוזאון הוא מרחב המאפשר נשימה ותנועה חופשית בחללים רחבים ומוארים אל מול יצירות מעשה ידי אדם. חלקן מובנות וחלקן סתומות לפנינו. אלו וגם אלו סופן שנוטעות בנו רוממות הרוח, פותחות את מדפי הסקרנות הקפוצים, מאפשרות שיח, צחוק ועצב משוחררים.
כן, היו דמעות מול חלק מצילומיה של עליזה אורבך, היה גם צחוק מתגלגל ושאלות אין ספור. היה עיסוק מעמיק ב'זמן' ובמילים היוצרות דימויים מול עבודותיה של נגה לינצ'בסקי, היו תמיהות ושאלות מול עבודותה של אלימה והשתהות מלאת הערכה אל מול פסלי קליפות הפורמייקה של אביטל כנעני.
גם אל קצוות הבית נמשכו הנערות, אל אגף היודאיקה המאג במארג ישן וחדש כאחד. יש קסם מיוחד לאגף הזה, וניכר בו חותמה של דבורה ליס, קסם והדר שמבקרים רבים מפספסים בהיותו חבוי משהו. הבנות הגיעו גם לשם, ניסו לזהות מה משם ומה מפה? נשמו קדושה וחולין בנשימה מעורבבת. למדו.
מרחבי המוזאונים בכלל והמשכן לאמנות בפרט נותנים לנו, כמחנכים, את האפשרות המופלאה לשחרור, ללימוד עצמי, נטול גבולות ומגבלות. אין בעיני היום צורך רב "ללמד" אמנות, כל האינפורמציה מצוייה במרחק לחיצה בניידים של כולנו, מורות ותלמידות כאחד. מה שניתן לי זו זכות גדולה להפגיש את הנערות עם השפה החדשה הזו ולתת להם לפצח בקצב אישי, ממקום עמוק את החיבורים שלהם, כל אחד וחיבוריו. כל אחד וסיפורו. לתת להם לקרוא את האמנות בעניהן, לפענח קומפוזיציה [בלי להכיר בשלב זה את המושג] צבע, מרקם ודימוי ולתת דרור לדמיונם.
ובזה, דייני!