זכיתי. יש לי חבר אחד שהיה אחד מחבורת המופלאים של קול גלגל, הוא שסיפר לי על המסע אל עצמך במידבר, ושיחות הנפש הממושכות שלנו, תמיד תתנהלנה עם לחם ריחני וממרחים שווים. זכיתי!
החבר שלי, ששמו גל קרטס, הזמין אותי להנחות איתו סדנת ניווט בשטח.
נו...אני ממש רואה את החיוך מתתפשט על פני אלו מכם שמכירים אותי מעט, ואת הצחוק המתפרץ של מי מכם שמכירים אותי ממש... שטח? אני?? רק כשמונחים מתחתי ארבעת גלגלי הג'יפ ולצידי אחד הגברים של חיי או לפחות אחד משני מגיסי האהובים או אז אני מוכנה לפגוש איזשהו שטח... אבל אצל גל גם ניווט שטח הפך לסדנת
Inside-Out כשם הסושי ההפוך שבו האורז עוטף את האצה.
ובכן, מעשה שהיה כך היה:
גל הוזמן לתת שלושה מפגשים בנושא ניווט בשטח לנוער של מכינת קול עמי, ששלוחתה הצפונית המתארחת ברמת הדסה שבגבעות טבעון. "ברור!" הוא ענה ליערה בקולו הרועם ופנה לעשות שני דברים במיידי:
1. לגייס אותי למשימה [מה עבר לו בראש??? לאלוהים פתרונים]
2. לנסח מתווה מפגשים קסום המקביל את הניווט הפיזי בשטח לניווט בנשמה, בנבכי הנפש ובהחלטות של חיינו.
זכיתי! כבר אמרתי???
במשך שלוש שקיעות פגשנו- גל ואני - חבורה מקסימה של כארבעים בני נוער בשלב מאתגר. פגשנו אותם בצומת החיים: בנקודה הראשונה בה הם לוקחים החלטה עצמאית על מסלול חייהם. אמנם לילידי הארץ המשך המסלול מותווה צבא אבל גם להם ההחלטה לפנות שנה וללכת למכינה, ועוד כזו שמערבבת ילידי הארץ עם אוסטרלים, איננה ברורה ופשוטה. ניסינו לשים דגש שונה על מערכת היחסית יחיד-קבוצה. בתוך ה חודש הראשון שלהם מחוץ לבית ויחד עם חברות וחברים חדשים, כשהכל סובב סביב תהליכים קבוצתיים, הציע גל להפנות את הזרקור לאינדבידואל, ולא סתם אלא פנימה, לעומק.
בתא שטח מוגבל בגבעות טבעון הולכנו אותם ל"איבוד" אחר. איבוד השטחיות ועיבוד החוויות. הם נדרשו לריכוז רב, נשלחו למשימות לבד ולא ביחד, והוזמנו לכתוב עוד ועוד במחברת שרק לעינהם גלויה היא. שלחנו אותם למשימות קצרות שענינן מיקום - דרך - יעד ומה ואיך מזהים את הסימנים המדייקים אותם, ושלחנו אותם לבחון את תחושותיהם, העלנו תהיות לגבי בחירת היעדים, והצענו אופציות חדשות לדרכים. "ככה מנווטים במפה, ככה גם פועלים חיינו" אמרנו, והוספנו -מסביב למדורה - את הטקסט בן 150 שנה על איתקה של קונסטנדינוס קוואפיס. כחיזוק.
נו...אני ממש רואה את החיוך מתתפשט על פני אלו מכם שמכירים אותי מעט, ואת הצחוק המתפרץ של מי מכם שמכירים אותי ממש... שטח? אני?? רק כשמונחים מתחתי ארבעת גלגלי הג'יפ ולצידי אחד הגברים של חיי או לפחות אחד משני מגיסי האהובים או אז אני מוכנה לפגוש איזשהו שטח... אבל אצל גל גם ניווט שטח הפך לסדנת
Inside-Out כשם הסושי ההפוך שבו האורז עוטף את האצה.
ובכן, מעשה שהיה כך היה:
גל הוזמן לתת שלושה מפגשים בנושא ניווט בשטח לנוער של מכינת קול עמי, ששלוחתה הצפונית המתארחת ברמת הדסה שבגבעות טבעון. "ברור!" הוא ענה ליערה בקולו הרועם ופנה לעשות שני דברים במיידי:
1. לגייס אותי למשימה [מה עבר לו בראש??? לאלוהים פתרונים]
2. לנסח מתווה מפגשים קסום המקביל את הניווט הפיזי בשטח לניווט בנשמה, בנבכי הנפש ובהחלטות של חיינו.
זכיתי! כבר אמרתי???במשך שלוש שקיעות פגשנו- גל ואני - חבורה מקסימה של כארבעים בני נוער בשלב מאתגר. פגשנו אותם בצומת החיים: בנקודה הראשונה בה הם לוקחים החלטה עצמאית על מסלול חייהם. אמנם לילידי הארץ המשך המסלול מותווה צבא אבל גם להם ההחלטה לפנות שנה וללכת למכינה, ועוד כזו שמערבבת ילידי הארץ עם אוסטרלים, איננה ברורה ופשוטה. ניסינו לשים דגש שונה על מערכת היחסית יחיד-קבוצה. בתוך ה חודש הראשון שלהם מחוץ לבית ויחד עם חברות וחברים חדשים, כשהכל סובב סביב תהליכים קבוצתיים, הציע גל להפנות את הזרקור לאינדבידואל, ולא סתם אלא פנימה, לעומק.
בתא שטח מוגבל בגבעות טבעון הולכנו אותם ל"איבוד" אחר. איבוד השטחיות ועיבוד החוויות. הם נדרשו לריכוז רב, נשלחו למשימות לבד ולא ביחד, והוזמנו לכתוב עוד ועוד במחברת שרק לעינהם גלויה היא. שלחנו אותם למשימות קצרות שענינן מיקום - דרך - יעד ומה ואיך מזהים את הסימנים המדייקים אותם, ושלחנו אותם לבחון את תחושותיהם, העלנו תהיות לגבי בחירת היעדים, והצענו אופציות חדשות לדרכים. "ככה מנווטים במפה, ככה גם פועלים חיינו" אמרנו, והוספנו -מסביב למדורה - את הטקסט בן 150 שנה על איתקה של קונסטנדינוס קוואפיס. כחיזוק.