שמנה

הבוקר קמתי שמנה. יש ימים כאלו. זה לא באמת קשור למשקל, לא באופן ישיר ומוחלט. 
תמיד נחשבתי מלאה או גדולה או כבדה. בתיכון היה בן אחד, חכם דווקא, שבכל פעם שעצבנתי אותו, וזה קרה הרבה, סינן מבעד לשפתיו כשהוא מותח את המילה עד כמה שאפשר למתוח אותה..."שמנההה!"

פורטרט עצמיבצבא הכרתי את גילת, שהייתה לי לחברה. היא נדהמה כשגילתה שאני לא מסוגלת ללבוש בגד ים וללכת לבריכה הבסיסית. עד היום אני לא שוכחת את מה שאמרה לי אז: "התחת הזה," אמרה ברצינות תהומית, " הוא שלך! את לא גנבת אותו מאף אחד!!" 

מאז עברו קצת שנים. תפיסת הגוף שלי עברה עליות ומורדות והמשקל שלי עבר בעיקר עליות ומעט מדי מורדות. כך או כך, בשנים האחרונות שמתי לב שאני כבר לא שמנה אבסולוטית אלא תחושתית. יש ימים שאני מרגישה הכי בבית בגוף שלי, מן ביטחון כזה שמקנה נינוחות ורוגע. בימים אחרים אני קמה בבוקר ומסננת לעצמי "שמנההה!" 

ואז, בחיוך של בגרות המבטיחה ניצחון גורף, אני בוחרת בארון הבגדים את מה שמרגיש לי הכי נכון, הכי סקסי, הכי אני ומסננת בחזרה, לעצמי שבמראה, "למי קראת שמנה? למי??"
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה