במאי 2007 אצרתי מפגש שהוקדש לנושא קליטתן המורכבת של נשים מעליית יוצאי אתיופיה בארץ. עדי אלעזר, בחורה צעירה שעלתה עם משפחתה דרך סודן בהיותה בת חמש בלבד, הייתה האורחת הראשונה שסיפרה את סיפורה האישי. סיפורה של עדי ייצג בעיני את סיפור הדור השני לעליה זו. 

שבע שנים מאוחר, יותר מצאתי עצמי מלווה את עדי למסע השורשים שלה בביקורה הראשון בארץ הולדתה, בתרבות האתיופית - מוזיקה, אוכל, שפה ומנהגים - שליוותה ומלווה אותה כל ילדותה ובגרותה, עד לביקור בבית בו גדלה עד הלילה בו יצאו למסע אל הלא נודע. 

דרכינו הובילה אותנו מהבירה אדיס אבבה עד להרי סימיאן שבצפון. אתיופיה כבשה אותי לחלוטין. ארץ יפיפייה, רחבה ומגוונת. אנשים נעימי הליכות, טובי לב ומכניסי אורחים. פניהם, חרוכות מקרני השמש היוקדות, יפות ומוארות. דרכם האמונית עזה ושפתם חרישית. הצלילים, הריחות, הצבעים. העוני הרב והאושר המועט, הכל וכולם סיקרנו אותי ומעל לכל הדרך בה נשתמרה יהדות קדמונית בארץ רחוקה כל כך מישראל. הרשומות המצורפות הן חרכי הצצה לחוויה של שבועיים ימים בארץ לא מוכרת, מזווית ראיה אישית וסובייקטיבית לחלוטין.

חיפוש השורשים של עדי חלחל לנשמתי והעלה ממנה שאלות ומחשבות שאין לי, ואולי לא תהיה לי, דרך לענות עליהן. ומעל לכולן מרחפת לה שאלת השאלות, מבחינתי, "מה השיעור שזומן לי כאן?" ורבות המחשבות אך תשובה אין.