אנשים שמהדהדים בליבנו הרבה אחרי לכתם מן העולם הזה לעולמות עליונים הם ברכה של אהבה. בחייהם ובמותם. השראה, לימוד, קבלה, העצמה של ערכים. סבתי, אריקה, היתה ועודנה אשה כזו בחיי, בליבי. נבחרתי לבוא לעולם כנכד ראשון לשתי סבתותיי האוהבות. מרים ואריקה. שתיהן חיו במושבים וגידלו אותי תוך שהן מאפשרות לי להשתכשך ברגבי אדמה, לטפס על עצים, לשחק עם חיות ולבנות מקומות סודיים.

סבתא אריקה חיה בכפר ידידיה. לא ידעתי כלום על משפחתה. רק שהיא באה מגרמניה ושמשפחתה ניצלה מהשואה. סבתא היתה אשה אצילה שלא הרבתה בשיחות סרק. את בעלה הראשון, סבי, היא איבדה בדגניה א', הוא חלה שם, נפטר ונקבר שם. אבי היה אז בן שנתיים.

סבתא הקדישה את חייה ליצירת גן פורח בן כמה דונמים. במסעותיה בעולם היא היתה מביאה זרעים של פרחים נדירים. סבתא היתה באמזונס אי שם בשנות השישים....היתה עם אינדיאנים במקסיקו...חוותה את העולם בכפות רגליה ובמאור עיניה. סבתא היתה אומרת לי שהיא דתייה - שהדת שלה היא אהבת אנוש ואהבת טבע. את פרחי ציפור גן עדן היא היתה הראשונה לגדל בישראל. מכל הארץ היו מגיעים אנשים לקנות את פרחיה, את הכסף היא היתה תורמת לתרגום ספרים לעיוורים, לכתב ברייל, ולנטיעת יערות בישראל ( יש יער על שמה מתחת לעין הוד ).

כשאבי נהרג במלחמת יום כיפור סבתא זקפה את גווה, התעוררה ביום המחרת והלכה לגינתה. זה היה הכותל שלה, בית הכנסת שלה. " סבתא, איך את לא בוכה ? " שאלתי ( ילדים בני שמונה שואלים כל מה שעובר בראשם באמת ). " ואם אבכה הוא יחזור ? " ענתה לי סבתא. הייתי בן 12 שסבתא קראה לי ואמרה " אורי, בניתי ברופין מעבדות לטבע וספרייה על בוטניקה וחקלאות על שם אביך, יהיה טקס לחניכת הבית ואתה תשים את המזוזה בדלת הבניין ".  ככה אמרה וככה היה. 

הגינונים האריסטוקרטיים שבהם התנהלו חייה, הסטים המפוארים שבהם הוגשו הארוחות, מערכות הסכ"ום המונחים כבמסדר צבאי על השולחן, המוסיקה הקלאסית שתמיד היתה נושבת בביתה, אלו ומלבושיה סיפרו לי שסבתא באה ממקום רחוק, מקום אחר, אבל היא לא ששה לדבר על כל זה.

עברו השנים אבל סבתא לא ממש הזדקנה. משכימת קום, עודרת, מתחחת את האדמה, נוטעת, שותלת, גוזמת, מפנה את הגזם, ככה היתה סבתי - בית מצוחצח, טקסים בזמנים קבועים, מקדש מהלך של איכות ועמל כפיים. ואז...אז יום אחד היא שקעה בקומה, היא היתה כבר בת תשעים ושתיים. באתי לבקר אותה מספר פעמים והיא נראתה שלווה ומחוייכת במסעותיה, אי שם בארצות הרוח העלומות.

תשעה חודשים שבהם היתה בתרדמת הסתיימו כפי שהחלו - בפתאומיות. היא פשוט פתחה את עיניה ואמרה " מה אני עושה כאן ? אני רוצה הביתה ". כששמעתי שסבתא התעוררה נסעתי אליה מיד. נכנסתי לחדר והיא ישבה שם, על המיטה, חייכה אליי ואמרה " אורי, בוא נברח מכאן, בוא נברח מהדלת האחורית, קח אותי לבית שלי, רק לשעה, אני חייבת להיות שם, ככה אקבל כוחות להיות בריאה. " ככה היא אמרה וככה היה.

ואז...כן, שוב אז, בגיל תשעים וארבע היא קראה לכל נכדיה. התאספנו ואז סבתא אמרה " אני יודעת שלא סיפרתי לכם הרבה על משפחתי, ילדותי ומניין באתי, הגיעה אליי קלטת של סרט על משפחתי שנוצר באמריקה. הסרט נוצר מפילמים שאימי צילמה בשנות השלושים בגרמניה, גלגלי הפילם התגלו ובת משפחה החיה באר"הב יצרה מהם סרט תיעודי שזכה בהרבה פרסים, הסרט הוצג אצל אופרה ווינפרי, בניו יורק טיימס, בוסטון גלובס ועוד...אימי היתה הנשים הראשונות בעולם שהיה להן מסרטת קולנוע משוכללת ומבלי לדעת את שעומד להתרחש היא תיעדה את עליית הנאציזם בגרמניה, טוב, דיברתי הרבה, עכשיו נראה את הסרט ". ככה אמרה וככה היה.

הסרט נפתח בצילומי ארמון רב תפארת - הסיטי הול של ברלין, שם סבתא נולדה, היה זה ביתם של משפחתה. משרתים, מרצדסים, גן מפואר ואז, כן שוב האז הזה, רואים ילדה בת שלוש בערך משחקת מתחת לשולחן עם אלברט אינשטיין, שניהם זוחלים על הרצפה וצוחקים. " הי, סבתא, זה אלברט אינשטיין, נכון ? , קראתי. " כן, וזו אני משחקת איתו " סבתא ענתה. כל הסרט הראה חיי פאר, בתי קייץ, משרתים, אצטדיון אולימפי שנבנה בדרזדן מכספי משפחת סבתי, הם היו בנקאים, בעלי בנקים רבים, עשירים מאד, עיליתה של החברה הגרמנית, אצולה, אנטי ציוניים.

שהסרט נגמר הבטתי בפניה הקפואות של סבתא " מה את מרגישה ? " שאלתי,
" שלא היתה שם הרבה אהבה " ענתה סבתא.

שהיתה בתיכון היא ביקשה מהוריה ללמוד גננות, " מה ?? " הם אמרו לה, " זו עבודה לגננים ואת צריכה להשתלב בעסקי הבנקאות " סבתא לא וויתרה. אחר כך היא אמרה להם שהיא עולה לארץ ישראל. " אם תעשי זאת אל תבקשי מאיתנו תמיכה או עזרה " הם אמרו לה. ככה הם אמרו לה וככה היה.

סבתא מתה בגיל תשעים ושש אבל היא כל כך נוכחת בחיי ובליבי, באהבה, באצילות, בערכים של אהבת אדם וטבע, בהשראה האצילה בה היא מביטה עמוק לתוך עיניי ואומרת לי " אורי, אתה איש טוב, תמשיך ככה תמיד,( ואז בשקט אני שומע אותה אומרת לי " אני אוהבת אותך " ) ".

מאז מותה, כל פעם שאני נוגס ביס במרציפן דמותה של סבתי עולה ומחייכת. מאז, כל פעם שאני רואה גינה יפה דמותה של סבתי עולה, מחייכת. מאז כל פעם שאני שומע מוסיקה קלאסית דמותה של סבתי עולה, מחייכת. מאז כל פעם שאני מרגיש רצון לגשת למעיין האינסופי הזה, שנקרא אהבה, דמותה של סבתי אריקה עולה, מחייכת.

" אני אוהב אותך סבתא, תודה שנבחרתי להיות נכד שלך "


אורי כהן, גדל רוב ילדותו בעמק הירדן ילד טבע ואהבת אנוש וכל בריאה. חי בעבר שנים ארוכות בראש פנה, יצר פרוייקט לטיפוח בני נוער שוחרי אומנות. הפרוייקט נקרא " חממת היצירה " ופעל במשך מספר שנים בצפון הארץ בהצלחה רבה.
הקים בשנת 94 את להקת " עשב בר " - מהלהקות הראשונות בישראל שיצרו שילוב מקורי המושפע משפע פולקלור עדות ותרבויות הנמצאות בישראל - הלהקה הוציאה לאור ששה דיסקים שנמכרו במדינות רבות בעולם, יצרה מוסיקה לשבעה סרטים בינלאומיים, ללהקות מחול ועוד...." עשב בר " הופיעו אלפי פעמים בישראל וברחבי העולם.
יצר את בית התרבות " ראגה " שבפרדס חנה.
חי בפרו, כותב שני ספרים ומלחין מוסיקה.