נינה סימון
פעמים רבות בחיי מעסיקות אותי כל מיני שאלות לגבי מקומן של נשים במוסיקה: למשל, מדוע לא שומעים אף פעם על מלחינות קלאסיות? מדוע על פי רב גברים הם אלו השולטים בבמות הקונצרטים? מדוע נתפלא למראה אישה מנצחת על תזמורת, מנגנת בטרומבון או בגיטרה חשמלית? האם אי פעם ראיתי להקת קצב שכולה מורכבת מנשים? האם אי פעם ראיתי הרכב ג'אז מוצלח שהאישה בו אינה הזמרת? ואם לקחת את זה הלאה - ...
האם ראיתי אי פעם זמרת שאינה משתמשת במראה החיצוני שלה, בלבוש חושפני ובאיפור כחלק מההופעה שלה?.. מוסיקאיות יש בשפע, מכל מיני סוגים, אך הן אינן זוכות לקריירות מצליחות כגברים ואינן נשפטות באותו אופן. בכל הז'אנרים המוסיקליים, בכל התרבויות, האישה המוסיקאית אינה שוות ערך לחבריה הגברים בתחום, ויש בזה משהו מקומם - כי המוסיקה היא אמנותית, מלאת הבעה, נשית, רכה, אמהית ומלטפת, והייתה צריכה להיות נחלתה הטבעית של האישה.
בתקופה האחרונה התאהבתי מחדש בנינה סימון (1933-2003). הכרתי בעבר את השם שלה, כמה משיריה, את החזות הוויזואלית הייחודית שלה. אבל כל השאלות האלו ששאלתי כאן למעלה, ואני שואלת את עצמי מדי יום בתור מוסיקאית בעצמי, קיבלו תשובה במפגש שלי עם נינה.
הסתכלות על קטע קצר מתוך הופעה של נינה סימון מספרת לנו כל כך הרבה על מי שהיא הייתה:
אישה חזקה שלא מתנצלת על מי שהיא, לא מנסה להתחבב על הקהל בחיוכים מתוקים ומבטים חושניים, לא מנסה להסתיר את מוצאה האתני, להפך - אף מבליטה את האפריקאיות שלה - דבר לא מובן מאליו בארצות הברית של שנות ה-60- אישה בעלת קול גס ועמוק, יושבת מאחורי פסנתר כנף גדול ומנגנת בעצמה, לא כי זה סקסי, אלא פשוט כי היא פסנתרנית מוכשרת.
נינה סימון התחילה את הקריירה שלה בתור פסנתרנית קלאסית מחוננת. היא התחילה לנגן בגיל שנתיים וחצי, בגיל ארבע כבר הייתה לילדת הפלא של הכנסייה המקומית וליוותה את המקהלה ואת המיסות של ימי ראשון. כשהייתה בת 12 ניגנה קונצרטים מלאים בפני קהל מקומי. היא למדה אצל טובי המורים לפסנתר והייתה בדרך להיות הפסנתרנית השחורה הראשונה על במות ארצות הברית ואולי אפילו בעולם כולו. לרוע מזלה, מוסדות המוסיקה האמריקאים באותה תקופה לא כל כך אהבו שחורים, ואם הן נשים שחורות, אז בכלל, וכמו מוסיקאיות שחורות אחרות, נינה נדחתה על ידי מוסד הלימודים, ללא הסבר הגיוני ועל אף היותה פסנתרנית צעירה ממעלה ראשונה. היא לא ויתרה כל כך מהר על החלום הקלאסי, אך במקביל, על מנת להתפרנס עבדה בלילות בתור פסנתרנית-בארים. הקהל לא הבין למה הבחורה המוזרה הזו רק מנגנת ולא שרה, ונינה, שלא הייתה זמרת "נאלצה" גם להתחיל לשיר. כך למעשה, לגמרי במקרה, נולדה נינה סימון מחדש, וסחפה אחריה את העולם כולו.
אור הזרקורים סחף אותה הלאה מבאך ומוצרט אל המוסיקה הפופולארית, אך למרות הויתור על החלום שלה, היא לא ויתרה על עצמה - היא לא ניסתה להתייפייף, לפלרטט עם המצלמות, לעמוד מול מיקרופון עירום בשמלה צמודה עם מחשוף ולרצות את הקהל - היא תמיד שרה את מה שחשבה. היא הייתה פעילה חזקה מאוד במאבק השחורים לזכויות האזרח בשנות ה-60 ולאחר מכן הייתה מן המתנגדים הבולטים למלחמה בוייטנאם.
נינה סימון ניגנה את מה שהכישרון הפסנתרני העצום שלה אפשר לה, לבשה את מה שרצתה, התנהגה על הבמה איך שהתחשק לה - גם אם כל זה היה מנוגד למה שנחשב אז למקובל. היא שברה את כל הכלים של עולם המוסיקה הגברי.
אומרים שהיא הייתה אישה לא קלה, עם סיפור חיים לא פשוט, קצת מרירה, כועסת על העולם ורוצה להתנקם בו, ואולי היה קצת מרתיע לפגוש אותה עם כל העוצמה הזו, אבל בכל זאת, אם הייתה ניתנת לי ההזדמנות, הייתי רוצה לתת לה חיבוק גדול, בשם כל הנשים המוסיקאיות שלא מוותרות על מי שהן, להודות לה על ההשראה שהיא עבורי ועבור אחרות.
נינה סימון שרה "ארבע נשים"
נעה בן סעדיה, בת 26, סטודנטית לתואר שני בחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית ובתוכנית להכשרת מורים במכון כרם, ירושלים. זמרת ויוצרת, בת עמק חפר.
"הוד, שם הספירה הנו מלשון הודאה על האמת, אמירת תודה, ומשמעותה המילולית כמראה מרשים. ספירת "הוד" מקושרת לדמותו של אהרון." ויקיפדיה
בתקופה האחרונה התאהבתי מחדש בנינה סימון (1933-2003). הכרתי בעבר את השם שלה, כמה משיריה, את החזות הוויזואלית הייחודית שלה. אבל כל השאלות האלו ששאלתי כאן למעלה, ואני שואלת את עצמי מדי יום בתור מוסיקאית בעצמי, קיבלו תשובה במפגש שלי עם נינה. הסתכלות על קטע קצר מתוך הופעה של נינה סימון מספרת לנו כל כך הרבה על מי שהיא הייתה:
אישה חזקה שלא מתנצלת על מי שהיא, לא מנסה להתחבב על הקהל בחיוכים מתוקים ומבטים חושניים, לא מנסה להסתיר את מוצאה האתני, להפך - אף מבליטה את האפריקאיות שלה - דבר לא מובן מאליו בארצות הברית של שנות ה-60- אישה בעלת קול גס ועמוק, יושבת מאחורי פסנתר כנף גדול ומנגנת בעצמה, לא כי זה סקסי, אלא פשוט כי היא פסנתרנית מוכשרת.
נינה סימון התחילה את הקריירה שלה בתור פסנתרנית קלאסית מחוננת. היא התחילה לנגן בגיל שנתיים וחצי, בגיל ארבע כבר הייתה לילדת הפלא של הכנסייה המקומית וליוותה את המקהלה ואת המיסות של ימי ראשון. כשהייתה בת 12 ניגנה קונצרטים מלאים בפני קהל מקומי. היא למדה אצל טובי המורים לפסנתר והייתה בדרך להיות הפסנתרנית השחורה הראשונה על במות ארצות הברית ואולי אפילו בעולם כולו. לרוע מזלה, מוסדות המוסיקה האמריקאים באותה תקופה לא כל כך אהבו שחורים, ואם הן נשים שחורות, אז בכלל, וכמו מוסיקאיות שחורות אחרות, נינה נדחתה על ידי מוסד הלימודים, ללא הסבר הגיוני ועל אף היותה פסנתרנית צעירה ממעלה ראשונה. היא לא ויתרה כל כך מהר על החלום הקלאסי, אך במקביל, על מנת להתפרנס עבדה בלילות בתור פסנתרנית-בארים. הקהל לא הבין למה הבחורה המוזרה הזו רק מנגנת ולא שרה, ונינה, שלא הייתה זמרת "נאלצה" גם להתחיל לשיר. כך למעשה, לגמרי במקרה, נולדה נינה סימון מחדש, וסחפה אחריה את העולם כולו.
אור הזרקורים סחף אותה הלאה מבאך ומוצרט אל המוסיקה הפופולארית, אך למרות הויתור על החלום שלה, היא לא ויתרה על עצמה - היא לא ניסתה להתייפייף, לפלרטט עם המצלמות, לעמוד מול מיקרופון עירום בשמלה צמודה עם מחשוף ולרצות את הקהל - היא תמיד שרה את מה שחשבה. היא הייתה פעילה חזקה מאוד במאבק השחורים לזכויות האזרח בשנות ה-60 ולאחר מכן הייתה מן המתנגדים הבולטים למלחמה בוייטנאם.
נינה סימון ניגנה את מה שהכישרון הפסנתרני העצום שלה אפשר לה, לבשה את מה שרצתה, התנהגה על הבמה איך שהתחשק לה - גם אם כל זה היה מנוגד למה שנחשב אז למקובל. היא שברה את כל הכלים של עולם המוסיקה הגברי.
אומרים שהיא הייתה אישה לא קלה, עם סיפור חיים לא פשוט, קצת מרירה, כועסת על העולם ורוצה להתנקם בו, ואולי היה קצת מרתיע לפגוש אותה עם כל העוצמה הזו, אבל בכל זאת, אם הייתה ניתנת לי ההזדמנות, הייתי רוצה לתת לה חיבוק גדול, בשם כל הנשים המוסיקאיות שלא מוותרות על מי שהן, להודות לה על ההשראה שהיא עבורי ועבור אחרות.
נינה סימון שרה "ארבע נשים"
נעה בן סעדיה, בת 26, סטודנטית לתואר שני בחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית ובתוכנית להכשרת מורים במכון כרם, ירושלים. זמרת ויוצרת, בת עמק חפר."הוד, שם הספירה הנו מלשון הודאה על האמת, אמירת תודה, ומשמעותה המילולית כמראה מרשים. ספירת "הוד" מקושרת לדמותו של אהרון." ויקיפדיה