הסיפור של אוה, נר שישי

באוקטובר ... הגיעה מפקדת חדשה. וכשכולנו עמדנו, היא הסתכלה עליי ואמרה "את נראית כמו אווה פאניצש". לא הכרתי אותה וחשבתי שהשתגעתי ויש לי הזיות. כל הלילה לא נרדמתי...מאיפה שתכיר אותי? למחרת, בקשתי פגישה איתה. היא קיבלה אותי, הזמינה אותי לשבת ולעשן, אסור היה לי.

תמונת האי והכלא
"אני באתי לשאול אותך אם השתגעתי: את אמרת שאת מכירה אותי ואני, בחיים לא ראיתי אותך". שמה היה טניה וילוטיץ. טניה אמרה לי ככה " הייתי פקידה "קטנה" במשרד הפנים. ראיתי אותך עם בעלך שהיה אלוף יוגוסלביה ברכיבה. ראיתי אותך רוקדת בנשפים ואירועים ונפגשת עם שרים. את לא ראית אותי אבל אני ראיתי אותך. בטח שזיהיתי אותך." 

סיפרתי לה על ה-Goli Otok. " זה מקום שאין כמוהו בעולם: הנשים מכבות הסיגריות אחת על השנייה, סוג של גיהינום!" שקלתי אז 38 ק"ג. טניה הבטיחה לי שבשבילי לא יהיה יותר ככה. "אני מורידה אותך מהבוייקוט" אמרה לי, "את תשבי ותכתבי את סיפור החיים שלך".

לא ידעתי בשיחה הזאת, שהיא כבר ידעה על תפיסת המרגל הרוסי שהעליל על ראדה בעלי ועל עוד רבים אחרים, היא לא אמרה לי דבר.

תמונת האי והכלא חיי השתפרו מעט. בהתחלה עבדתי בגן הירק ואז היא העבירה אותי להיות מבשלת בתחנת המשטרה. השוטרים שמרו על חופי האי שלא יגיעו אנשים לתוך המחנה. מעטים בעולם החיצוני ידעו על המקום הזה. הייתי כמעט חופשיה, יכולתי להסתובב מחוץ לגדרות המחנה, יכולתי לרחוץ בים. עד יום מותה של טניה מפקדת הכלא, נשארנו היא ואני בקשר.

החיילים היו נחמדים אלי. הייתי רגילה להיות בין קצינים ואני חושבת שחלקם גם ידעו את הסיפור שלי...הם ריחמו עלי. אבל אז, כצפוי, מישהי מהבנות שעבדתי איתן במטבח המשטרה, הלשינה על הקרבה שלי לקצינים. לא הייתי מוכנה לחזור לעבוד עם הבחורה שהלשינה עלי והעדפתי לחזור לעבוד בתוך המחנה אבל בבית החולים בשטיפת רצפות. שלושה חודשים אחר כך, כשנתיים לאחר שהגעתי ל-Goli Otok, ב-29 בנובמבר 1953 שוחררנו כל נשות המחנה. 

הקריאו את שמי. אמרו שאני נוסעת הביתה, לבלגדרד. אמרתי שילדתי בסלובניה ואני חייבת לראות אותה קודם. ברכבת  נסעתי ישר לבית אחותי שגידלה את טיאנה כל הזמן הזה. באתי עם חצאית בצבע כחול כהה ועליון , חולצה לבנה, גרביים מצמר לבן שסרגתי ביד וסנדלים מגומי. אלו היו המדים החדשים שנתנו לנו לשחרור ביחד עם -1000 דינר, מחיר ארוחת צהריים אחת. בדרך לשם חשבתי שאשאר לחיות ליד אחותי. היה שם מפעל של בארות נפט והנחתי שאמצע שם עבודה. כשהגעתי הייתה אחותי במטבח. זה היה קצת לפני שמונה בבוקר. טיאנה פתחה את הדלת ואמרה "אוי, אוה באה" ולא העזה להסתכל עלי לקחה את התיק שלה והלכה לבית ספר.

טיאנה, 1953אחותי שכנעה אותי שזה לא רעיון טוב שאשאר בגלל הקרבה לגבול עם הונגריה. סיפרה ששרותי הבטחון חקרו אפילו את טיאנה בת השמונה...."לא טוב שתישארי" אמרה לי. החלטתי, למרות שכלום לא חיכה לי שם, לנסות את מזלי בבלגרד.

בערב כשטיאנה בתי אמרה לי "בואי נלך לשמוע את השיר שלי ושלך שמתנגן בקולנוע" הרגשתי איך כאילו  הכל יכול לעבור, כל הזוועות שנשאתי עימי. שאלתי אותה עם ידעה שאבא שלה מת. היא אמרה שלא אמרו לה אבל הבינה שאם אבא לא כותב לה זה סימן שהוא מת. הסברתי לה שאני מוכרחה לנסוע להתארגן על החיים, והבטחתי שכשאסתדר אקח אותה. והיא ענתה "אל תשאירי אותי הרבה זמן בסיוט הזה".

היה לה קשה לטיאנה בשנים שהייתי באי, קשה עד מאוד! אחותי ובעלה איבדו כל אחד מהם ילד, בגיל שלה, והם היו שרוטים ופגועים בליבם. הם התחתנו אחרי המלחמה וקיבלו אליהם את טיאנה למשמרת בלית ברירה. לא היה להם מקום רגשי בלב אליה. לי לא הייתה ברירה, השארתי אותה במקום בו סבלה ועליתי על רכבת לזגרב. שנתיים נוספות עברו. במהלך השנתיים האלו טיאנה כתבה וציירה לי. אני שלחתי לה מכתבים קצרים בהם דיווחתי שהכל בסדר. אבל הרוב לא היה בסדר, לא אצלי וגם לא אצלה.

נסעתי לבלגרד. חיפשתי איפה להיות, לאן ללכת, מאיפה להתחיל לאסוף את השברים. מתחנת הרכבת טלפנתי  לגיסתי, שביחד עם ראדה גידלתי בצעירותה, והיא ענתה לי שאני לא יכולה לבוא אליהם כי הם חברים במפלגה הקומוניסטית (ואני הרי הואשמתי בסטליניזם). אמרתי לה שאין לי לאן ללכת, היא השיבה "מצטערת" וסגרה הטלפון.

טלפנתי למירה, חברתי הרופאה, והיא אמרה "את חברה שלי, בואי, בואי אלי מיד". היו להם שני חדרים. אחד להם והשני לבנות. באמצע, בין שתי הבנות על מזרן על הרצפה ישנתי. כשהגיע אל מירה לביקור אחותה רות עם בעלה, שהיה סופר ידוע אוסקר דויצ'ו, הם אמרו לה שזה מסוכן שהיא מאכסנת אותי ולא נוח עבורם. תשובתה הייתה "אז אל תבואו אלי יותר, אווה פה והיא נשארת." אחרי שבועיים רות, אחותה של מירה, באה והתנצלה על מה שאמרה. בינתיים המצב שלי הפיזי והנפשי היה נוראי. בכיתי בלי הפוגה. ירדו לי דמעות כל הזמן. התמוטטות עצבים קשה. אחרי הפיוס בנינו, הלכה רות לרופא פסיכיאטר ידוע שהיה ידיד שלה ודיברה אתו עלי. הוא הסכים לאשפז אותי בבית החולים שלו ועשה עלי ניסוי: הוא הרדים אותי לשלושה שבועות בניסיון להרגיע את העצבים שלי ולהביא את הגוף לאיזון. לא פחדתי כי לא אכפת היה לי למות. אחרי שלושה שבועות של הרדמה מלאה התעוררתי אחרת לגמרי.  

ככה חייתי שנתיים, אצל מירה ובעלה. עבדתי בבוקר במשרד עד שתיים ומארבע עד עשר הלכתי לבית ספר למתרגמים. החיים היו לי קשים. משרד הפנים שלח אותי ללמוד וגם שילם פנסיה על ראדה לטיאנה. שנתיים לא הייתה לי פינה משלי וטיאנה הייתה כבר בת 10. פגשתי אותה רק בחופשות.    

כתבתי מכתב בקשה לצאת לארץ ישראל, זה היה ב-1955. אחרי שבועיים קיבלתי הזמנה לפרלמנט ממשה פיידה.  הכרנו אותו מתקופת העבודה שלנו  עם הפרטיזנים. כל הבקשות עברו דרך הפרלמנט ופיידה היה ראש הפרלמנט, הסגן של טיטו. הוא הזמין אותי לשיחה ושאל למה אני רוצה ללכת לישראל. אמרתי לו "לא שמעת? ראדה מת ואני הייתי שנתיים בגולי אוטוק" והוא ענה "לא". סיפרתי לו איך הואשם ראדה בסטליניסטיות. סיפרתי שלא הייתי מוכנה לחתום על מסמך שמצהיר שראדה היה כזה בתפיסותיו הפוליטיות ולכן נשלחתי לאי. עוד אמרתי לו שאין לי דירה, אין איפה לגור ואין לאן להביא את טיאנה". פיידה היה נירעש מהסיפור ואמר לי "מעכשו את תחת אחריותי".

הוא נתן לי להתגורר בדירה בקומה שישית של בניין דירות. בקומה החמישית, מתחתי, גרה המזכירה שלו. "היא תשגיח עלייך מטעמי" אמר לי "אני יודע כמה שרותי הבטחון מציקים והם לא יודעים מי את". ביומולדתה העשרי של טיאנה נכנסנו לדירה, זה היה ב-יוני 1955. בזכות הידע שלי בשפות ובפקידות, עברתי לעבוד במשרד שעסק ביבוא יצוא והרווחתי משכורת טובה יותר. מנהל החברה לא רצה לתת לי את העבודה אבל גם כאן התערב משה פיידה לטובתי. עבדתי שם כעשר שנים, עד ליצאתי לארץ ישראל.

טיאנה ואני התחלנו לחיות חיים נורמליים.
זאת ועוד... 

המשך יגיע מחר...
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏טוב..לפחות מתחילים לראות אור בקצה המנהרה.. ‏טל גבעון ‏@ 02 דצמ 2013 17:09