הסיפור של אוה, נר ראשון

אני אשה פמיניסטית וסוציאליסטית. 

ממתי אני סוציאליסטית ? מאז שהיטלר עלה לשלטון ב- 1933 והצטרפתי למפלגה הסוציאליסטית. שם לא שאלו אם את יהודיה או צוענייה. היינו צעירים, היינו אקטיביסטים. אני מבית בורגני עשיר אך בחרתי בשמאל.

מפת אזור הילדות24 מליון תושבים, מתוכם סה"כ 80 אלף יהודים היו ביוגוסלביה בפרוץ מלחמת העולם השנייה בעיר היו פחות מאלף יהודים מתוך כ-7000 תושבים. הייתי יהודיה יחידה בכיתה. לא התעסקו עם היהדות שלי, אף פעם לא נתקלתי באנטישמיות. החברות הנוצריות הזמינו אותי לכנסיה ואני הזמנתי אותם ל"קול נדרי" כי היה לנו עוגב וחזן שהיה בצעירותו זמר אופרה. לא היו יהודים פשוטים, כולם היו עורכי דין, רופאים וסוחרים מאוד עשירים. בבית היו מבשלת, מכבסת, מסדרת לחדרים, בחור שהביא עצים לתנורים שעבדו 6 חודשים בשנה. גדלתי עם מטפלת מאוסטריה כדי שאדע שפה שלישית: בבית הונגרית בבית הספר סרבו-קרואטית ועם המטפלת דיברתי גרמנית. 

כאמור לא היו יהודים עניים בעיר שלי ובכל זאת כמעט כל הנוער היהודי בעיר צ'קובק Cakovec [היום חלק מקרואטיה] הלך שמאלה. העיר ממוקמת כ- 15 ק"מ מגבול אוסטריה ולכן ידענו על הסכנה. כי ב- 1939 היטלר השתלט על אוסטריה והיה כבר מחנה ריכוז. העיר שלנו הייתה מלאה בפליטים שברחו מהיטלר. אנחנו ידענו מה זה פאשיזם, מאוד פחדנו מזה והיינו מאוד אנטי-פאשיסטים. 

בעיר שלי, היו גם אנשים בוגרים שהיו מאוד שמאלנים. נפגשנו איתם בספריה הציבורית. קראנו סינקלר ואת שאר  כתבי הסוציאליסטים האמריקאים. ההורים שלנו לא ידעו כלום על מחשבותינו ודעותינו. הם היו בורגנים. אימא שלי ידעה הכל, היינו קרובות מאוד מאוד. אחותי האמצעית כבר הייתה נשואה וחיה בבודפסט. בחלק מחופשות לימודים נסעתי אליה. ב-1935, ואני בת 16 בקשו ממני שאבריח ספרים של הגות סוציאליסטית מהונגריה, אשר עברה מהפכה סוציאליסטית ב-1918 של בהנהגת להקון. בעיר שלי כולם ידעו הונגרית כי עד המהפכה היינו תחת הכיבוש ההונגרי. מפעילי הניחו שבחפצים של נערה בורגנית לא יחטטו! ואני, אכן הברחתי את הספרים  ליוגוסלביה.

בחורה אחרת שנתפסה, תחת מכות שקיבלה, אמרה להם שגם אני הבאתי. באו מהמשטרה לבית. אימא, שידעה הכל, הסתירה את הספרים בבויידם, ורמזה לי. אני בתמימות שלחתי אותם לחפש בחדר שלי. אבא, שלא ידע מכלום, אמר שברור שאין אצלנו ספרים כאלו, והם הלכו. ניצלתי.
הדרכון של אוה משנת 1931חותמות הדרכון מהמעברים לבודפסט

             


 

המשפחה. היינו שלוש אחיות, כ-10 שנים הפרידו ביני ובין שתיהן, ואני הקטנה מכולן. הגדולה הייתה נשואה וחייתה בקרואטיה, בזגרב. היה לה בן שנישלח למחנה עם ההורים שלי ולא חזר משם. הבינונית, שחייה בהונגריה, נשארה בחיים אמנם בלי בעלה אבל עם בנה שהיה כבר נשוי בשנות המלחמה. בשנת 1956, אחרי המהפכה בהונגריה,  היגרו היא, בנה ומשפחתו, יחד, לאוסטרליה.
מימין לשמאל: אב-האם יעקוב כהן, האחיות הגדולות, האם, האב ואוה הקטנה,

בחופשות כשהייתי נוסעת לבודפסט, התארחתי גם אצל דודי, אחי אמי. אמא ביקשה שייקחו אותי לראות תרבות, וכך היה. נחשפתי לתרבות מגוונת כבר מגיל 11. היום כשאני קוראת דוסטייבסקי, אני מבינה שלא לגמרי הבנתי את עומק הפילוסופיה שלו. טולסטוי כן, אבל לא דוסטוייבסקי. אמי הייתה משכילה. כבר בשנת 1900 הייתה לה תעודת בגרות!!!! כל אחייה גמרו אוניברסיטה. בכל ערב היא הייתה מקריאה לי ספרות בשפות זרות, בגרמנית או בהונגרית. אחרי שהתחתנו, ראדה ואני, היא נכנסה לחדר השנה וראדה אמר לה "אימא, אנחנו נשואים" והיא ענתה לו בצחוק "אז זה אומר שהבת שלי צריכה להיות טיפשה?"

  אוה עם אביה אבא היה איש לא קל. על אמא הוא צעק ולנו הרביץ. הייתה אומרת לו "יש לך שלוש בנות לא שלושה חיילים". ליד שולחן האוכל רק אבא ואמא דיברו. מי שאיחר בחמש דקות לא נכנס לחדר האוכל. את אחיותי הוא חיתן מבלי להתיעץ איתן. אני הייתי מרדנית. בגיל חמש עשרה התחלתי להגן על אמא מולו ומאז התחילה החברות שלי ושל אמא. על הכל דיברנו וסיפרנו. הוא לא ידע כלום. 

אמא נולדה ב- 1878.  התחתנה בת 27 ילדה את אחותי בת 29 את אחותי השניה שנה אחר כך. בהמשך הייתה לה תינוקת שמתה בלידה ורק בגיל 40 נולדתי אני. היא היתה מלומדת, תרבותית, עם תעודת בגרות - בשנים שבודדות הנשים שסיימו לימודים- ומנהלת חשבונות בפירמה גדולה. 

ב-1905 
הבוס שלה שידך בינהם ונתן לה ולאבא לפתוח חנות שלו [כולל סחורה]  בעיר קטנה. לא היתה לה נדוניה. אני לא חושבת שהיו לה נישואין טובים. במושגים של אז היא לא הייתה צעירה כבר ולא היתה לה נדוניה ולכן התחתנה מתוך אילוץ. ביום-יום הייתה חנות הטקסטיל הגדולה [תמונת הבית-עסק אז והיום, בגלריה], אמא עבדה שם עם אבא ועוד חמישה עובדים, מוכרים. בערב, אבא היה הולך לבית הקפה ומשחק קלפים. אני הייתי איתה בערבים. היינו יוצאות לטייל ולנשום אויר.

ראדה
ראדה פאניצשבמרס 1936הכרתי סרבי מחייל הפרשים, ראדה פאניצש שמו. הוא היה קצין באקדמיה של הפרשים הסרביים אשר ישבה בעיר שלנו בגלל היותה עיר גבול. מהדקה הראשונה ידעתי שהאיש הזה יהיה החיים שלי. כשסיפרתי לאמא שאלה: "מה יש לו אווה? " ואני עניתי "הוא גאה בעוני שלו". ראדה סיפר לי על הכפר שלו. הוא נולד באסם, לצד התרנגולות והעז. ההורים בכפר היו אנלפבטים כולם ורק שישה ילדים הלכו לבית הספר דרך ההרים, בכל יום. " רק עוד חמש שנים אוכל להתחתן" אמר לי "כי כרגע אני שולח מחצית משכורת להורים והם בונים עם הכסף בית." מבחינתי, מצאתי מישהו עם אידאלים ומוסר שהתאימו לי. מיד סיפרתי לאמא. היה לנו קשר עמוק. 


ראדה התחיל להצטרף לטיול הערב וחמש שנים כל ערב טיילנו יחד. היא לא ידעה סרבית, הוא לא ידע הונגרית ואני תרגמתי במשך חמש שנים. אני חושבת שהיא רצתה להסתיר אותי מאבא עד שיהיו לי זכויות לעשות מה שאני רוצה. את אחיותיי אבא חיתן למי שהוא רצה!

 אוה וראדהכשהגעתי בערך לגיל 21 , מישהו מהעיר אמר לאבא: "אדון קלמן מתי אתה כבר מזמין את הבחור של הבת שלך? הבת כבר נראית כמו מקל." הוא בא הביתה ושאל את אמא על מי מדובר. אמא אמרה לו לשאול אותי כי כבר הייתי 21, בוגרת.   אבא אמר ששמע שיש לי בחור סרבי, "אל תעשי לי את הבושה הזאת, אני אקפוץ מהחלון בגלל הבושה"  הוא אמר לי. "אם בגלל זה צריך לקפוץ מהחלון, אני יכולה לפתוח אותו" עניתי.  

למחרת הלך אבא להתייעץ עם רב העירה - אצלנו לא היו אורתודוכסים, הרב היה רפורמי. אבא ואמא שמרו רק את ראש השנה ויום כיפור. החנות היתה סגורה ולא עבדו. אבא הלך לביד הכנסת כי זה היה "כובד"...קנו את מקום הישיבה בכסף, לפי הקרבה לחזית, וקיבלו כבוד. הוא הלך בכל יום שישי ולקח אותי אתו. התפילה הייתה מאוד יפה, החזן שר טוב כי היה זמר אופרה והרב ד"ר גרינוולד היה איש  מלומד שכל יום הוא טייל עם הכומר שלימד נצרות בבית ספר. 

הרב אמר לאבא: "אדון קלמן, כבר חמש שנים אנחנו רואים את אשתך, הבת והקצין מטיילים ומבקרים את הבן של החזן", שהיה חברי הטוב ואישתו היתה חברה הכי טובה של אמא שלי "הסרבי הוא בחור טוב. תלך הביתה ותזמין אותו" והוסיף "אולי אוה היא היחידה שתישאר בחיים!" זה היה בפברואר 1940.  

רצתי והבאתי את ראדה הביתה, לאבא. אני זוכרת את התמונה: אבא עמד ליד הקמין הגדול בסלון וראדה שלי כרע ברך בפני אבא ונישק את היד שלו. אבא היה נרגש כולו ואמר לי  "אוה, קצין במדים כורע לפני יהודי זקן. זה בחיים לא ראיתי. תגידי לו שיקום. אני אתן לו מה שהוא רוצה"  ואני אמרתי לו בסרבית "ראדה תקום. אבא מסכים."  

החתונה
. ב-1940 כבר נחקקו חוקים נגד יהודים ואנחנו התארסנו. כמקובל, פורסם בעיתון, שאני רוצה להתחתן עם ראדה פאנביץ. מיד לאחר הפרסום הוא קיבל העברה למקדוניה, הכי רחוק שאפשר כדי להפריד בנינו. הפיקוד הצבאי לא רצה קצין סרבי שיתחתן עם יהודיה. ראדה הלך לגנרל ואמר לו "אני אעשה מה שפקדו עלי" אבל, המשיך ושאל "האם הגנרל רוצה תחתיו קצין שמשקר או אדם שאומר את האמת; לפני חמש שנים נתתי את המילה שלי לבחורה שכשתהיה לי הזכות להתחתן אני אתחתן איתה!"  הגנרל ענה לו "אנחנו לא בעד, אבל אם תצליח להתחתן אתה בכל זאת, אעצום עין. בינתיים תלך לשרת במקדוניה". זה היה בחודש מרץ 1939.  לקצינים הסרביים הייתה זכות להתחתן רק אחרי שנה בדרגת קצונה ואם הגיעו לפחות לגיל 26. באוקטובר הגיע ראדה לזכות להתחתן. חיפשנו אדם שיוכל לעזור לנו לעקוף את החוקים. אבא הציע את עזרתו ואמר שישלם. הוריו של ראדה היו כפריים עניים. מצאנו איש שהבטיח שיגיש הבקשה למיניסטר [לשר] כך שהוא לא יראה על מה בדיוק הוא חותם. תמורת התרגיל הבטחנו לו 50,000 דינרים-סכום שאפשר היה לקנות בו בית- והוא הצליח!   לכומר שילמנו 5000 דינר שוחד עבור החתונה.
בחשכה של חמש בבוקר, בכנסייה בבלגרד, ראדה ואני התחתנו!
היינו אנחנו וזוג עדים.
הכול נשמר בסוד.  
זאת ועוד...

המשך יגיע מחר....

על מדרגות הכנסייה, עד ועדה באזרחי, 3 קצינים מהיחידה ושני נערי כנסיה


לראש הדף
גלריה
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏עדיתי, איזה רעיון מקסים לפרוס את הסיפור של אווה, יקירת המפגשים שלנו, על פני שמונת ימי חנ וכה. בעדינות האופיינית לה, ובכשרון המיוחד לך, לפתוח קפלי מניפה אנושית, נפתחות לנו אחת אחת מתוך הקפלים:מחשבות, תובנות, השראה,עצב ושמחה - באור נוגה,האופייני לתמהיל שבו אור הנרות, עם טעמי החג, ושמחת המעות, עם כניסת ימי החורף, וריח הסיידר בקינמון - כל אלה,נותנים את הרצון לשמוע עוד ועוד, ולהרגיש שייך. חג חנוכה שמח לכולנו, ושבת שלום. ‏ציפי בנציון ‏@ 29 נוב 2013 08:47
‏מרתק... מחכה להמשך.. תודה.. טלי ‏טל גבעון ‏@ 28 נוב 2013 08:13