יצא לי, שלא באשמתי, להתנתק מהיומיום לשבוע. סדנה של שישה ימים בבית דניאל בזכרון יעקוב, חו"ל במרחק חצי שעה מהבית. כחלק מהרוטינה של הסדנה הוזמנתי כל בוקר, לאחר מעגל של חימום וחילוץ שרירים וברכות לגורמי השמיים והארץ ופלאי היקום, לשהות כעשר דקות בטבע ולכתוב. החלטתי לשתף בחלק מהגיגי אולי כדי להודות על האפשרות שעומדת לרשותי בכל יום ואני כל-כך ממעטת לקחתה.

השתאות 01
עונה חורפית כזו, בלי טיפה של גשם, מאתגרת את הטבע כמו גם את בני האדם...

מאווררת מגירות על מנת ליצור מקום למשהו חדש סופ"ש של אמנות, מוזיקה וכיבוד. תבואו ותביאו חברים! הזדמנות לחוות אמנות בסטודיו: לדפדף, לטעום, לשאול, להתארח ואף לרכוש יצירה ישראלית מקורית במחירים אפשריים. אם אי פעם רצית עבודה של נונה, זו ההזדמנות! שישי שבת בין השעות 10:00-17:00  רחוב רמז 49 קרית טבעון בסטודיו של נונה אורבך. ביום שישי בשעה 12:00 יתארחו בסטודיו: קורין שביט תנגן על פאנטם זוהר יולס תדון בפרשת השבוע ובקשר שלה לאמנות. אני אהיה שם עם נונה, קורין, זוהר ועוד... נשמח לראותכן/ם!!

הסטודיו הוא מקום אינטימי לתהליכים מאד אישיים. בדרך כלל, על השולחנות, הקירות והרצפה, שפע התחלות של "כל מיני". בתוך המרחב הזה ניתן להרהר על יד שינוי חפצים וחומרים. אפשר לשחק. משום שהוא כל כך פרטי, זה לא פשוט לפרסם ולאפשר לכל אחד לעבור את הסף.

אבל, בשנה האחרונה אני מרגישה צורך לפנות עבודות, חפצים וזיכרונות על מנת שייווצר חלל ריק. בחלל הריק הזה, אני מקווה, יקרה משהו חדש...

תגידו, חשבתם איזה יופי לנו?! בזכות הלוח הכפול לפיו מתנהלים חיינו, זכינו להזדמנות נוספת להתחיל מחדש, לעשות חשבון נפש, תכנונים, Restart. מאז ילדותי אני אוהבת את הרגע הזה בו אני לוקחת ליד מחברת, פנקס או יומן חדשים... הכל פתוח, הכל נקי וחלק, הכתב יפה ומסודר ולו רק לרגע קט ומרגע זה, כל המילים והמחיקות, השרבוטים וההערות, התכניות שיצאו לפועל והמון שלא, הפגישות שיתקיימו ואלו שידחו וידחו ובחלקם לא יתגשמו, הפתקים, החשבונות, ההערות שירשמו וישכחו, החלומות...הכל הכל ברשותי. שנה חדשה, התחלה חדשה. רק לפני ארבעה חודשים עשיתי סיכומים והנה, עוד הזדמנות לחדש, ליצור, ליזום, להשפיע, לפנטז...להעלות על הכתב ולשתף.

סוף השבוע הקרוב יהיה האחרון לשנת 2013. השנה הוא ממוקם בדיוק בין חג המולד Christmas, לערב השנה החדשה Silvester. את שני הערבים החגיגיים הללו אימצתי ללא הנד עפעף בימי בוסטון העליזים, ולקחתי בהם חלק פעיל, אפילו פעיל מאוד. השבוע עברתי על תמונות מלפני עשור ונתקפתי גל נוסטלגיה ומחשבות "קיומיות" לצידו.

יש לי חבר אחד, חבר מחיים קודמים. לפני שנים רבות חלקו הבנים שלנו גן ילדים בתל-אביב. אחרי שהצפנו לגליל הצטלבו דרכינו רק לעתים רחוקות, באקראי, בשדרות העיר או בבית חברים משותפים. ללמדכם שלא בחברות צפופה ואינטנסיבית עסקינן. אבל יש בו בחבר הזה משהו מיוחד שמרגש אותי בכל מפגש מחדש ומביא שעור חשוב לפתחי...

במשך שנים רבות הייתה העוגה הזו הבחירה של בני ליומולדתו. מתישהו היא נשכחה וחזרה בכל עוז רגע לפני טיסתו לחו"ל עם כל הסדקים ורעידות האדמה המאפיינות אותה והטעם השוקולדי העז והמיוחד שלה. לא ככל העוגות!

השעות חלפו ואין מה להגיש לארוחת הערב?
בהנחה ששרימפס קפוא* [אפור, לא הכתום המבושל כבר] יש בפריזר וגם עגבניות שהתעייפו והתרככו וקצת עלים ירוקים במקרר, בא הסוף לדאגות. אהה...כמעת שכחתי לומר שבלי לחם ההנאה לא תהיה שלמה...לא חשוב איזה לחם ובאיזה מצב צבירה, העיקר שיהיה משהו לטבול ולספוג את הרוטב שמצטבר בתחתית.

לא פעם אני מייצרת המצאות במטבח ממה שיש במקרר. לעיתים רחוקות התוצר שווה הפצה... הפעם, שווה גם שווה!

המסר הכי פשוט שניתן ללמוד מהדלקת הנרות בחנוכה הוא היכולת של נרות בודדים המצטרפים ומתרבים, להאיר בסופו של יום את החשכה סביב. זהו שיעור חיים בסיסי, בנלי ובכך כוחו וחשיבותו. תרבות גיוס המשאבים מהציבור בשיטת הקיקסטאקט בנוי בדיוק על העיקרון הזה. הקמפיין של אובמה הבין את זה כבר בסיבוב הראשון. 690 מליון דולר גוייסו שם מתורמים קטנים בהצטברות של סכומים צנועים שעיקרם הבעת תמיכה ברעיון. פחות חשוב הסכום שהשקיע כל אחד מהתורמים לקמפיין, חשובה ההתגייסות של הציבור שהרים יחד את קמפיין הנשיאות של הנשיא השחור הראשון. וכל זה למה כאן ועכשיו? אז ככה...