"חיפוש השורשים של עדי חלחל לנשמתי והעלה ממנה שאלות ומחשבות שאין לי, ואולי לא תהיה לי, דרך לענות עליהן. ומעל לכולן מרחפת לה שאלת השאלות, מבחינתי, "מה השיעור שזומן לי כאן?" ורבות המחשבות אך תשובה אין." 
כך כתבתי כשהתחלתי מעלה את הרשומות מן המסע.
פחות משלושה שבועות עברו מאז חזרתי. הרשומה האחרונה, המסע אל הבית, תשלח עוד רגע ויש בי צורך להוסיף עוד כמה מילים ולתת מקום לכמה דימויים, צילומים, שאהבתי נורא ולא מצאו את מקומם. 

עדי נעקרה מביתה המוכר שבהרים באזור מאצ'ה בצפון אתיופיה כשהייתה בערך בת חמש. חלק מארבע עשר אחיה ואחיותיה כבר יצאו אל הדרך לארץ ישראל והאב החליט שהזמן הגיע להוביל את משפחתו אל הארץ המובטחת אל ירושלים של זהב. ההתארגנות נעשתה בחשאי רב כדי לא לגרום לכעס אצל  השלטונות והלשנה מצד השכנים הנוצרים. אביה היה מקובל ואהוב על שכניו, יהודים כנוצרים, ובכל אירוע וחגיגה משפחתית הייתה נשחטת בהמה גם לכיבוד הסביבה, ועם זאת בהתחשב בהתנגדות הממשל לעזיבת היהודים ננקטו אמצעי חשאיות והעזיבה התבצעה באישון ליל.

אילנה לוי כתבה בעמוד הפייסבוק שלה: "ממש רגע לפני כניסת שבת התקבצו להם ובאו נידחי הקהילה האתיופית שנותרו כאן ובפנים עצובות וכבויות התפללו תפילת ערבית לשבת בעברית ואמהרית. טיפין טיפין הגיעו ממרחקים בבגדי שבת וכיסוי ראש ועד שמנינם הגיע לכמאה אישה ואיש וילדים רבים. מפאת קדושת השבת לא צילמתי את מהלך התפילה אבל זו הייתה שעה קסומה של תפילה מרגשת למתנדבי ולי בחלק זה של העולם עם שארית עם ישראל [השנוי במחלוקת]." 

קבלת השבת הזו, לפני שלושה שבועות בדיוק, נראית לי כאילו הייתה רק אמש. על עצמתה וייחודיות אנסה לספר במעט מילים ותמונות הרבה. 

מתוך אוסף המפגשים האנושיים, מפתיעים ולא צפויים, חמשת הימים שבילינו עם מתנדבי מיזם "תן" בגונדר הזמינו שיתוף. מעשה שהיה כך היה, בערך:

 לאילנה לוי, ממצפה הילה, היה רעיון. כמי שהוציאה לפועל בהצלחה מרובה לא מעט רעיונות בעבר - אם עסקיים "התבלינים של אילנה" או חברתיים יהודיים כ"לימוד גליל" - היא לא חששה לגלגל אותו לאוזניים מזדמנות. כך כשנפגשנו באקראי בירושלים,  בחורף 2011 סיפרה לי,

אחד האוצרות השמורים של אתיופיה, שאף זכה להכרה כאתר מורשת עולמי ב-1978 היא העיר לליבלה Lalibela אם להודות על האמת לא ידעתי דבר וחצי דבר על המקום. ואם זאת חייבת להודות שהצילומים המצורפים כאן אינם מצליחים לגעת בקצה ההתפעלות, התדהמה וההתרגשות מן האוצרות שחובקת בתוכה העיר. 11 מנזרים בני למעלה משבע מאות שנה אשר נחצבו בעומק האדמה מתוך סלע טוף געשי, מקומי ואדום והשתמרו מתוך שהיו פעילים כל השנים הללו כמנזרים, כמקומות של תפילה.

בלב העיר בהרדר שבצפון אתיופיה ליד אגם טנה, עומדת כנסיית סנט ג'ורג. שער גדול, רעש ומהומה מצומת רחובות סואנת. ליד השער, לרוב על המידרכת המאובקת, אנשים מתחתית בור העולם. קבצנים קטועים ואומללים המקווים כנראה שהאמונה שמביאה אנשים לתפילה בכנסיה תביא אותם גם לתרום להם ביר* או שניים [ *המטבע המקומי 100 ביר= 5$ = 18 ש"ח]. בחוץ המראות קשים, מעיקים, אבל מרגע שאני עוברת את השער, דממת קדושה אופפת אותי. 

את אתיופיה הכרנו ביום הראשון שלנו בעיר כשבאה לאסוף בקבוקי שמפו ששלח לה דרכנו אחיה למחצה ושבתה את ליבנו. הסיפור שלה מתחבר ישירות לנשות הגבורה שלי. אתיופיה נולדה בדרום גונדר.  בגיל 16 סיימה ט' גיל מקובל לסיום לימודים. את בעלה, שהיה יתום מהורים, הכירה כשגרה עם אחותה וגיסה לאחר מות אביהן, מהרגע הראשון ניצתה בינהם אהבה. המשפחה כעסה מאוד. לא מקובל לבחור לבד.

למעלה מ-2000 תמונות צילמתי בשבועיים ימים. המון פנים, נופים, מראות, רגעים של מקום שלרגע לא חדל מלהפתיע. הבחירה למסך הפתיחה לא הייתה קלה.

דחיית סיפוקים איננו החלק החזק שלי ולכן כשחושי מתחילים לכמוה לטעמה של העוגה ההפוכה בדרך כלל אינני משתהה על הכנת בצק פריך מוקפד אלא פונה לגליל בצק העלים* שבפריזר ומנדבת אותו לתפקיד העוטף.

על שולחן הצילומים וההספדים בביתה של נעם רובינשטיין בשכניה, אליו באתי לנחם ויצאתי מנוחמת, פגשתי את שירו של יהודה עמיחי. את נעם צילמתי ביום שסיימה את מסלול תלפיות. את האורנים צילמתי בזכרון יעקוב, כשבועיים לאחר מותה הטרגי של נעם. בקשתי להקדיש את העמוד הזה לזכרה.