המסע אל הבית

עדי נעקרה מביתה המוכר שבהרים באזור מאצ'ה בצפון אתיופיה כשהייתה בערך בת חמש. חלק מארבע עשר אחיה ואחיותיה כבר יצאו אל הדרך לארץ ישראל והאב החליט שהזמן הגיע להוביל את משפחתו אל הארץ המובטחת אל ירושלים של זהב. ההתארגנות נעשתה בחשאי רב כדי לא לגרום לכעס אצל  השלטונות והלשנה מצד השכנים הנוצרים. אביה היה מקובל ואהוב על שכניו, יהודים כנוצרים, ובכל אירוע וחגיגה משפחתית הייתה נשחטת בהמה גם לכיבוד הסביבה, ועם זאת בהתחשב בהתנגדות הממשל לעזיבת היהודים ננקטו אמצעי חשאיות והעזיבה התבצעה באישון ליל.

כמה עשרות קרובי משפחה, שלוש אתונות ומדריך שהוביל אותם לכיוון סודן, שם חיכו אנשי הסוכנות שהיו אמורים לעזור להם לצאת לארץ. הדרך הייתה קשה ואכזרית. הם הלכו בעיקר בלילות ונחו במסתור בימים כדי להתגונן מהשמש העזה ומשודדים ובליסטים שארבו בדרך.

התמונה הזו צולמה במקום אחר. "ככה נראיתי בת חמש" אמרה עדי

אמה של עדי התעכבה מאחור, עוזרת לקרובת משפחתה לתמוך בילדה אטית וכבדה. בשלב מסוים אבד אתה הקשר והאב חזר לאחור כדי לאתר את האם. למשך שלושה ימים נותק הקשר גם ממנו ועדי ואחיה חששו ש "התייתמו" מהוריהם. עדי זוכרת את החרדה בברור.  חוויית נטישה שנייה התרחשה בהמשך, כאשר מסיבה לא ברורה ומשום הבלגן הצליחו האם ואחותה הקטנה של עדי לעלות על טיסה לישראל, תוך שהן מותירות מאחור את עדי ושלוש אחיותיה, שלושה אחים ואב. בימים שאחרי הפרידה הכפויה מהאם חלתה עדי  מאכילת מזון מזוהם וקמח מתולע והייתה על סף מוות. בסופו של המסע, אחרי 3 חדשים קשים, עלו עדי ויתרת המשפחה דרך אירופה לארץ והועברו למרכז קליטה בצפת למפגש עם האם הדאוגה.

עדי, שהייתה כאמור ילדונת בת חמש התבוננה מבוהלת באישה שיצאה לקראתם, בשיניה הבולטות מפיה באופן חריג, ולא הצליחה לזהות בה את האם שזכרה... ולא לשווא. הייתה זו השותפה של האם לחדר. גם לאחר המפגש עם האם, עבר זמן רב עד שניבנה מחדש רובד האמון של הבת לאם. עד היום עדי חשה הכרת תודה ואהבה עמוקה לאב שהציל אותה ממוות.

מאז ומתמיד חשה עדי רצון לשוב לארץ ממנה הוברחה באישון ליל ובה איבדה - בחוויית הילדות שלה יותר מפעם אחת- את הוריה, החיים בשיבה טובה במגדל העמק. בשנים האחרונות ולאחר שכמה מבני משפחתה עשו את המסע לאתיופיה, נולדה בה ההחלטה לחזור, לפגוש, לראות בעיניים בוגרות את המקום בו התחילו חייה.
בדרך הביתהבדרך הביתהבדרך הביתה
שבועיים ימים טיילנו עדי ואני בצפון אתיופיה, הארץ היפיפייה והמרתקת ממנה הגיעה משפחתה. מתוודעות לנופים, לאנשים, לשפה,  לדלות, ליופי, להרים, לערים ולכפרים. שבועיים בהם ניבנה מתח הולך וגובר לקראת שיאו של המסע: ההליכה לבית ילדותה במרחבי  אזור מאצ'ה שהיה מאוכלס בזמנו גם בבתים של יהודים. גם במפות של Google-Maps  לא הצלחנו לאתר את המקום, כך שרב היה הנסתר על הגלוי כולל אורך ההליכה ורמת הקושי שלה. כשהגיע בוקר יום רביעי, היינו נרגשות. ינגוסי שגדלה באזור 'שודכה' לנו ע"י חברתה הטובה אתיופיה כדי להורות ולהוביל את הדרך ואילו אחיינה בן ה-16 תיפקד כ"שומר" ומלווה לעת מצוא.

אל בית המשפחה לא ניתן עדיין להגיע ברכב. נסענו לעיר הסמוכה, טדה, והתחלנו בהליכה רגלית, אך לא לפני ששתינו בונה /קפה אתיופי, אצל הדודה הערירית וטובת הלב של ינגוסי. קפה שהוגש בהמון אהבה וטקסיות בספלונים שבורי שוליים וסדוקי תחתית. כיכר אחת מהלחם שקנינו מראש ניתן לזקנה בנוסף לתשלום והנה אנו בדרך.
ינגוסי בבית דודתהילדי השכנים נקהלים מסקרנותהדודה בביתה


שביל מוצל של שעת בוקר נעימה קיבל אותנו. הטעייה שהסתירה מציאות 'אכזרית', שעה מאוחר יותר כשהשמש החלה קופחת במלוא עוזה על ראשינו. כשלוש שעות צעדנו בנופי בראשית פראיים, בשדות חרושים, שבילי עיזים, שוב שדות חרושים שלא סוקלו מאבני נגף, בין חורשות איקליפטוסים ריחניים ובין משוכות צבר מקומי קוצני. לרגע לא היינו לבד בדרך. מולנו ולצדנו היו כל הזמן כפריים נעימי סבר מלווים פרדות עמוסות משאות, נושאים מכלי מים או מעבדים את שדותיהם.
נערים רועים שליוו אותנו כברת דרךאשה בשדההפרידות חולקות את השביל עם עדי
היה משהו מזוכך בהליכה בטבע, בשדות. הקצב היה נינוח, השמשיות שהביאה ינגוסי הצלו על הראש ולמרות המאמץ הרגשתי שאני עומדת יפה ביעד. עדי הייתה שקטה, מאוד שקטה. מדי פעם נכנסה לשיח באמהרית עם הסובבים אבל רוב הזמן הייתה שקועה במחשבותיה. ואז הגיע המפנה. לא, לא הגענו עדיין אל הבית. עיני קלטה מימין לשביל במעלה מדרון תלול ילדון נושא מיכל קטן של מים ולצידו אישה נושאת מיכל גדול. פריים שלא יכולתי להחמיץ. עצרתי לצלם. הם קרבו וקרבו. כשהגיעו הביטה האישה בעדי, שאלה משהו, עדי ענתה ואז החל שטף דיבור נרגש ... התברר שהאישה הלכה לבית ספר יחד עם אחד מאחיה של עדי והיא זוכרת אותו היטב. עודן מפטפטות בהתרגשות הגיעו אישה ואיש במיטב שנותיהם שזכרו את הוריה של עדי... דמעות עמדו בעיני עדי. היא שאלה, הקליטה וצילמה עוד ועוד..הכל על אם הדרך בטבעיות.
מפגש ראשוןהאיש עם יצול השוורים על כתפוחיוך של התרגשות גדולה















"בטח שאני זוכרת את הורייך..."

כשהבינה האישה שאנו בדרכנו לבית, הפקידה את הילדון ואת כדי המים בבקתתה והצטרפה אלינו לחלקו האחרון של המסע תוך שהיא מתבדחת עם עדי שעדיף שלא תגיד ל"פרנג'ית" [הזרה, הלבנה, אני] כמה עוד נשאר ללכת, כדי שלא אתייאש. ואכן הדרך המשיכה לה עוד ועוד, עד אשר הגענו למרגלות הר. הנשים המובילות הפנו מבטן ואצבען המורה למעלה ואמרו "זה שם, במעלה ההר!" והוסיפו "את לא חייבת לעלות, את יכולה לחכות כאן, בצל" עדי הביטה בי בחמלה ומבטה נראה כשואל. "השתגעתן? " עניתי "הגעתי עד כאן ואני ממשיכה!".

בשלב זה היו לצידינו שני בחורים כבני 18- שאין לדעת מאין ולמה חברו אלינו -  יפים כאלים יווניים, חסונים ושריריים מהעבודה בשדות. התחלנו עולות בשביל עזים צר ותלול כשהמלווים שלנו שומרים מכל משמר שלא נמעד ולא נחליק הצידה. היה חם, היה קשה, פני סמקו. ההתרגשות והאוויר הדליל בגובה הרב נטלו את המילים מפינו. כשהתקרבנו לבית,  והגענו לישורת האחרונה במעלה ההר עצרנו לתצפית. עדי הסתובבה אלי, אני מצלמת עם הטלפון הנייד. "עדי, תגידי ברכה" בקשתי ועדי, ללא היסוס, ענתה "שהחיינו, וקיימנו והגענו לזמן הזה!". דמעות עלו בעיני והתחלתי בוכה וצוחקת אתה. 
רגע לפני הביתעדי עם המלווים










בעלי הבית הנוכחיים, נוצרים, יצאו לקראת האורחים שהגיעו ומאוד התרגשו כשנודע להם מי עדי. הם גרים בבית מזה עשר שנים בלבד אבל ידעו את סיפור העזיבה של המשפחה היהודית ומבחינתם היינו אורחים של כבוד. הוזמנו להיכנס לבית, הכינו טקס בונה כהלכתו, הוגש קולו [דגן קלוי] לכיבוד וגם טז' [משקה עשוי דבש] ואט אט התמלאה חצר הבית בבני משפחה וסקרנים שהעלו זיכרונות, הצטלמו והתרגשו יחד איתנו. עדי זכרה רק את הכניסה לחצר שעליה מעדה בילדותה ואת נביעת המים שבעיני דמיונה הייתה מעיין של ממש ולעיננו התמהות התגלתה כזרזיף קטן של מים זכים.
הבנותהבחורים, סביב עדי
עדי על שפת ה"מעיין"

ישבנו שעה ארוכה ספק שם ספק שקועות במחשבות, אני, וזיכרונות, עדי. קפה ותה והמון דיבורים. לא הסתובבנו הרבה מפאת כבוד המארחים אבל השקפנו על המטעים שאביה של עדי עיבד ואיבד ועל הנוף המרהיב שנשקף מהבית הגבוה. צריך היה לצאת לדרך חזרה. חברת הלימודים של האח לא ויתרה לנו על ארוחת צהריים בביתה בחברת השוורים, התרנגולות והתינוק זב החותם שאכל אינג'ירה עם שורו חריף [רוטב מחומוס טחון ותבלינים] וכשצמא הלך וחלץ את שד אמו לשתיית חלב. הנשים חלקו איתנו ברוחב לב את פיתם ואת לחמם, פינקו בתה מתוק ואנחנו בתמורה ענדנו עגילים לבת הצעירה והשארנו להם אקמול ואופטלגין לכאבי שיניים וראש. עסקת חליפין של אהבה באמצע ההרים אי שם באתיופיה.
אינג'ירה עם קולוהמארחת המבוגרתהפעוט אוכל חריף














תמונת הפרידה
וכך כתבה עדי אלעזר לאחיה בווצ'אפ המשפחתי למחרת היום: " יקרים שלי, אתמול לא הספקתי לכתוב על החוויה המדהימה שעברתי בדרכי למצ'ה... הייתה הליכה ארוכה, תלולה וקשה למקום מגורינו באתיופיה, מאוד התרגשתי לפגוש אנשים בדרך שהכירו את ההורים. שהגענו לבית בגובה אלפי מטרים, עדית חברתי למסע ביקשה ממני לומר משהו. ואני אמרתי: "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה" עדית התחילה לבכות... הגענו לבית, לא זכרתי כלום חוץ מהכניסה לכיון חצר הבית והמעיין הנובע... האנשים שגרים שם עכשו, אמרו וסיפרו ששמעו שגרו כאן פעם אנשים חשובים, ולבעל הבית קראו, טואבה פרדו. הם קיבלו אותנו במאור פנים, הציעו לנו אוכל ואנו ביקשנו בונה. הגישו לנו בונה וקולו במאור פנים ואח"כ גם טז' היה מאוד מרגש. שמחתי שגרים במקום אנשים, שהמקום לא שומם, והכנסת האורחים כאילו השתמרה בזמן ובמקום, כמו שההורים היו ועודם מארחים בשמחה ובמאור פנים, כך האנשים שגרים היום בבית קיבלו אותנו במאור פנים."

"ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, המדרון תלול יותר בדרך חזרה" שר אבי טולדנו אך רגלינו היו קלות וליבינו נינוח ומלא אושר. "עשינו את זה!" ככה הרגשנו, ועדי הוסיפה "אותו עמוד ענן שליווה את משפחתי ביציאתנו מאתיופיה לסודן ולארץ ישראל הוא ששמר וליווה אותנו ביום הזה". וכבר היא רוצה לשוב, לראות עוד ללכת הלאה. 
"זה היה ביתי"
 
* תמונות נוספות בגלריה 
to top
Gallery
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה