לתחילת הסיפור ...
ישראל. באפריל 1966 בגיל 48 עליתי ארצה. הגעתי לשער העמקים כי היו לי פה חברים יוגוסלביים ובתי הייתה פה נשואה לחבר קיבוץ. הלכתי לאולפן בבת-גלים. משה נהיר היה אלמן, אב לשני בנים. אשתו הראשונה, אשר נפטרה אחרי שנים רבות של מחלת הסרטן, הייתה יוגוסלבית אף היא והוא היה מרומניה. בנו הבכור אסף היה כבר נשוי ואילו עמוס בנו הצעיר שהיה בן שבע כשאימו חלתה, היה עכשיו בן שלוש עשרה, ילד ממורמר שעשה בעיות רבות בבית ובבית הספר. משה חיפש אשה שתוכל להיות אם לבנו הצעיר.

שנים שמרתי על קשר עם החוקר שתשאל אותי בגוליוטוק והפך לימים לבעלה של מנהלת המחנה. התברר לי שבהגיעם למחנה הם כבר ידעו את כל הסיפור שלי ומה שעמד מאחוריו, ידעו שאני יושבת לחינם ושמרו עלי. האי שימש כמחנה כליאה, מ-1948 ועד בנובמבר 1953 כשכל הנשים הכלואות בו שוחררו.

באוקטובר ... הגיעה מפקדת חדשה. וכשכולנו עמדנו, היא הסתכלה עליי ואמרה "את נראית כמו אוה פאניצ'ש?!?"
לא הכרתי אותה וחשבתי שהשתגעתי ויש לי הזיות. כל הלילה לא נרדמתי...מאיפה שתכיר אותי? למחרת, בקשתי פגישה איתה. היא קיבלה אותי, הזמינה אותי לשבת ולעשן, אסור היה לי.

באוניה היתה פאניקה. כולנו פחדנו שעומדים לזרוק אותנו לים. בוסה ואני היינו יחד,  לא כל-כך פחדנו. אחרי כמה שעות הפלגה האוניה עגנה ושמענו צעקה איומה. פתחו את דלתות בטן האנייה, אור שמש בוהק סינוור אותנו. היינו על אי בלב ים. לעולם לא אשכח את  האישה עם זוג עיניים ירוקות רעות שמשכה אותי מבטן האנייה והשליכה אותי על סלע. היו צעקות חזקות ושירה נוראית. נשים עמדו בשתי שורות. בין שתי השורות היינו אנחנו אמורות לעבור. תוך כדי מעבר קיבלנו מכות אכזריות מהנשים, עם ידיים, רגליים, קללות, יריקות, סטירות... כל הנשים הללו הן היו נשים אסירות, כמונו.

13.10.1944 בבלגרד כבר נלחמו  וראדה, שהחלים, הצטרף למלחמה.  ב-20 לאוקטובר בלגרד שוחררה מהכיבוש הנאצי והיתה חופשית. ראדה אמר לי לקחת במזוודה את כל הניירות שלנו, את כל  החומר המתעד את מה שעשינו במהלך המלחמה ולהביא לממשלה החדשה של הפרטיזנים.

ההתנגדות. ב-7 ביולי 1941 בפעם הראשונה בסרביה, הפרטיזנים התארגנו והתנפלו על שיירה של גרמנים. כך התחיל המרד נגד הנאצים. התחלנו מחפשים קשרים עם לוחמים ביערות, אבל מה שהם רצו מאיתנו היה שנשאר בכפר ופה ושם כשהייתה שיירה גרמנית שלחו אותנו לשים פצצות. זה לא היה צבא מאורגן אלא גרילה. המשכנו לחיות בבית.  ביומיום עבדנו בשדה. לפעמים תרגמתי מכתבים שהגיעו מהשבויים בגרמניה וקיבלתי חריץ גבינה. היינו עניים ורעבים ומלאי כינים. החותנת שלי אמרה שבגלל שראדה חולה אני צריכה לעבוד עבור שניים כי גם ראדה אוכל. ככה נהגו בי עד אוקטובר  1941.

מלחמה. הגנרל עמד בהבטחתו והעביר את ראדה לתפקיד מדריך בבית ספר לרכיבה לקצינים בפאתי בלגרד. שם, בזמון [Zemun] התחלנו את חיינו המשותפים. שלושה חודשים גרנו בדירה חדשה שאבא סידר לי כמו למלכה, ואז פרצה המלחמה ואני עזבתי הכל. 

מצרפת את כל ביצועי הערב שהוקלטו על ידי אורי בינדר [כן,כן, האבא של דרור] וכן את התמונות שצילם צלם מטעם דוברות המועצה האזורית בגלריה המצורפת מטה. להנאתכם!

רינו צרור כתב בעמוד הפייסבוק שלו: בתאריך זה אבדה לי התמימות! לא אשכח לעולם! אני מאמינה שכולנו הרגשנו ככה בלילה ההוא ועוד זמן רב אחר כך. כולנו, אנשי "מחנה השלום". אני זוכרת את עצמי מתייפחת ימים רבים לאחר הרצח ולא מצליחה להרגע. תחושה של אבדן גדול, כמעת פיזי, ופחד ממה עכשיו. 18 שנה עברו מאז הלילה ההוא בו רצתי ניסערת להגיד לשכני שידליקו טלוויזיה כי היה לי ברור מרגע הפריצה לשידור שמשהו בחיינו עומד להשתנות, לתמיד. מוצאי שבת של חשוון - היה הרבה אור בכיכר - והאופל בחצר המוות - ירה. 

השנה חגגתי לראשונה את חג הסיגד, חגה של קהילת יוצאי אתיופיה בארץ. במועדון קטן במגדל העמק התקבצו חברי הקהילה, מבוגרים וצעירים כאחד, התכבדו במטעמים מסורתיים וצפו בבנות המכינה הקדם צבאית החדשה בעירם במופע של ריקודים מן המסורת של יהדות אתיופיה. הזכות לחגוג עם הקהילה ניזדמנה לי מהיותי חלק מן הצוות של מחזור "אופק" בשלוחת הבנות של המכינה למנהיגות ומצויינות חברתית מבית יוזמות חינוך ימין אורד המנוהלת על ידי ענת שטיינר.