חג פורים הוא אחת ההזדמנויות הייחודיות לשיחות עומק בעניינים מגוונים עם ילדי בית הספר. כמו למשל: שיחות על מסכות: מה המשמעות של מסכה בחיי היום-יום, האם אני אמיתי או ממוסך? מתי אני בוחרת לעטות מסכה ומתי להורידה? האם זה בכלל בשליטה? האם המסכה משחררת או מכבידה? אפשר להמציא ולשחק משחקי תפקידים: איך מרגישה מי שנמצאת חשופה אך מוקפת במסכות? איך ארגיש אם חברי לשולחן יהיה ממוסך ואני חשוף ולהפך... מסכות יכולות לספר סיפורי עמים, להעביר דמויות ולהביא לחשיפה אמיתית של רגשות. 
האם שיח כזה או דומה נעשה בבית הספר של ילדיכם?

ביקור בבולגריה, חופשת סקי בהרים עטויי שלגים ואשוחים בעיר נופש מזרח אירופאית. מפגש עם בולגרים מסבירי פנים והמוני תיירים, חלקם מקומיים ואחרים, הגיעו ממרחקים לכאן דווקא בגלל העלות הזולה והמסלולים הנוחים.  המבט נמשך אל הפנים, אל האנשים, אל אלו שאמורים להנעים את זמנינו כאן. האם הם מאושרים? ומה עם פרנסה? ואיפה המשפחות שלהם?? המון שאלות שרובן נשארות ללא מענה. מחסום השפה תקוע ומכביד. אני שבה ומהרהרת בתובנה שלי מהביקור בספרד. עוד יום עובר, עוד יומיים ותחושת ההתמצאות במרחב מלווה רצון גובר ואמונה ביכולת לנהל שיחות, לשאול שאלות, לברר גם כאן: מה מעסיק את המקומיים, מה מביא להם אושר. שני מפגשים אנושיים, נפרדים, כמעט אקראיים, מובילים לתשובות מרתקות...

31 לדצמבר 2012 הוא יום שטוף שמש. אמנם די קריר בחוץ ובבית מול המחשב-כשהפעילות היחידה היא מלאכת ההקלדה - קר עוד יותר, אבל במבט מן הפנים החוצה אפשר היה לטעות שבאביב עסקינן. הבוקר הזה מביא אותי לאוירת סיכומים, עיון במצגות הסיכום בעיתונים ברשת מובילה לשאלה "איך הייתה 2012 שלי? ומה הן הדמויות שבחייהן או מותן הביאו אותי לשולחן הכתיבה?" 12 פנים במצגת מסך הפתיחה של האתר, שניים עשר סיפורים שעשו לי את השנה מרגשת, מעניינת, עצובה, שמחה, מגוונת.

אז מה? בסתר לבנו כולנו בעצם בעניין קשירות ובעלות? בכל אחת מאיתנו, הנשים המודרניות, הפמיניסטיות, מסתתרת כלבה כנועה המחכה שיבוא האדון ויורה לה מה לעשות ואם אפשר תוך שהוא מושך את שער ראשינו לאחור כדי שנדע מי כאן הבוס? איך הצליחה ה"סופרת" א ל ג'יימס בסיפרה חמישים גוונית של אפור למכור לנו את הפנטזיות הסדו- מזוכיסטיות שלה כבון טון שמתאים לכולנו?

זהו, נגמר החופש הגדול ותחושת עצבות ופרידה אופפת אותי. במהלך החודשיים האחרונים עקבתי בבלוגים ובפוסטים שונים ברשת אחר הספירה לאחור של הורים, בעיקר אמהות, לרגע חזרת ילדיהם למסגרת החינוך הפורמאלית, הבנתי את מצוקתן אבל הרגשתי בסיפור אחר. מגישושי התברר לי שיש עוד כמוני אבל קולנו לא נשמע: הקול המברך על זמן האיכות עם ילדתי, על הזכות לצפות בה גדלה ומתפתחת, על היכולת לשים חותם בנפשה ובידיעותיה, על הזמן האמיתי לממש את החוזה שלקחתי על עצמי מרצון, ולא בקלות יתרה, להיות הורה.

כל כמה שמנסים לגרום לנו לחשוב שאני והוא או היא זה לא אותו דבר, אני רוצה שלקבוע חד משמעית: זה לא נכון!!!
כולנו, בגדול, אותו הדבר: הצבע שונה, המיקום על פני הגלובוס אחר, האל-אם קיים בלב- שמות שונים לו,  המצב הכלכלי משפיע, ועוד איך משפיע, על הנראות שלנו בעולם, אבל מעבר לדברים החיצוניים האלו כולנו רוצים לחיות, פשוט לחיות בשקט ובעיקר לאפשר לילדינו חיים טובים יותר ממה שיש לנו. זאת המסקנה ה"מהפכנית"  שהחלה מקננת בי לאחרונה.

ביום הזכרון תשע"ב, 2012 כתבתי:
השנה, רק השנה, שלושים שנה אחרי המלחמה ההיא, התעורר בי העצב הגדול על החיים שנקטען ביוני 1982. החלטתי להגדיש פוסט לזכרם של אליעזר שיאון, ישראל שכטר ויורם ביטון זכרם לברכה. שני הראשונים היו טייסים בטייסת האנפה בה שרתתי בבסיס חצרים ויורם היה בן מחזור שלי ממושב דבורה.

שבת ראשונה של יוני מצאה אותי ממיינת זרעי אפונה ריחנית מן התרמילים בשיחים שיבשו. עונת הפריחה של האפונה מתקרבת לסופה, והצמחים מתיבשים כשהם סבוכים ותלויים על צמחי הגינה הירוקים. מה שנראה בעונה יפה, ריחני ומרומם נפש נראה כרגע רע! הגיע הזמן לפעול...מעשה שהמשכו הגיגים ומשל ללא נמשל.

בערב שישי, ד' סיוון תשע"ב, רגע אחרי ערב שלונסקי ורגע לפני כניסת חג השבועות,
תום ספירת העומר, הוזמנתי להדליק נרות שבת בקהילתי, "ניגון הלב". אלו הדברים
שאמרתי בברכת השבת והחג שלי.

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, 
 יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה, 
כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם, 
רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה 
שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.