חג פורים הוא אחת ההזדמנויות הייחודיות לשיחות עומק בעניינים מגוונים עם ילדי בית הספר. כמו למשל: שיחות על מסכות: מה המשמעות של מסכה בחיי היום-יום, האם אני אמיתי או ממוסך? מתי אני בוחרת לעטות מסכה ומתי להורידה? האם זה בכלל בשליטה? האם המסכה משחררת או מכבידה? אפשר להמציא ולשחק משחקי תפקידים: איך מרגישה מי שנמצאת חשופה אך מוקפת במסכות? איך ארגיש אם חברי לשולחן יהיה ממוסך ואני חשוף ולהפך... מסכות יכולות לספר סיפורי עמים, להעביר דמויות ולהביא לחשיפה אמיתית של רגשות.
האם שיח כזה או דומה נעשה בבית הספר של ילדיכם?
ומה לגבי תחפושת ואיפור? הנה אני ואני ופתאום אני את...משחקי תפקידים? איך זה להיות מורה? ואולי אני רוצה להפוך לרופאה או למנופאית? מה הם התפקידים שאנו נושאים בחיינו הבוגרים? מה הסטטוס שלהם, מה התדמית? מי רוצה להתחפש למנקה רחובות או איש אוטו זבל? איך נמדדים אנשים בהקשר של עיסוקם ? האם התלבושת שהם עוטים עליהם, חליפה, מדים, בגדי עבודה מתייגת אותם בעינים שלנו? מכתיבה את ערכם?
ועוד נושא:
משנה לשנה מתמקצעת המערכת בהתמודדות עם נושא חוסר הצדק והשוויון במנהג משלוח המנות. השנה צורפה בבית ספרנו ההנחיה הבאה [הועתק מאתר בית הספר]: מה במשלוח המנות?
התלמידים יכינו בבית משלוח מנות ובו 5 פריטים - רק לפי הפירוט הבא (כדי למנוע אכזבות והשוואות לא רצויות):
1 שקית חטיף מלוח, (במבה ,ביסלי,בייגלה וכ"ו)
1 חטיף מתוק (כגון וופל כלשהו, פסק זמן, מקופלת וכד')
1 סוכרייה על מקל,
חבילת מסטיק
1 הפתעה קטנה (עד 5 ₪).
מה הכי חשוב שיהיה במשלוח?
מכתב או ברכה שהתלמידים יכתבו ויקשטו . הדגש יושם על עיצוב המשלוח. חשוב לנו להדגיש בפניכם ההורים את החשיבות שבהכנת משלוח, שיהיה אסתטי ונעים למראה, וגם צנוע ומכיל מכתב מחייך לילד/ה שיקבל אותו.
אני חוששת שעד השנה הבאה יגיעו גם מידות מדויקות לשקית החטיף ומשקל לאוזן המן...אופס! אין הוראה לאוזן המן במשלוח!! מה לעשות? האם לחרוג מההנחיה? אולי אוזן מוגדרת כחטיף מתוק? אולי היא בכלל הפתעה שהרי לא לכולם תהיה אוזן?? אבל אז הרי יופר האיזון...
בחנוכה, שאלה בתי בת העשר מדוע איננה מקבלת דמי חנוכה "כמו כולם"? עיני נפערו ובתשובתי טענתי שדמי חנוכה הם מסורת המתאימה למקומות לזמנים ולבתים בהם רק בחנוכה מקבלים הילדים מעות ולא לילדה שכל צרכיה, גם העודפים, נמלאים מדי יום ביומו.
זה הדין לגבי משלוח המנות ואני רוצה להציע שתי אפשרויות, כחומר מחשבה לשנה הבאה, האחת חינוכית ומאתגרת והשנייה חינוכית ומוסרית, לשיקולכן/ם:
אפשרות ראשונה היא שיותר לנו לתת משלוח מנות כנתינה מכל הלב, בה איש אינו מכתיב מה וכמה ואיך. ואז יאלצו ילדינו ללמוד ולהתמודד עם אחד הדברים החשובים ביותר בחיים והוא שהחיים לא צודקים ולא מאוזנים. אתה נותן כיכולתך וכרצונך ומקבל בשמחה את מה שהאחר יכול לתת גם אם זה נראה לך פחות. גם כאן מסתתר פתח לדיבור ודיון מעמיק: איך נמדדת נתינה? האם הכמות קובעת? האם העיצוב, האריזה? ומה המשקל של הברכה והמילים שנבחרו? ובכלל, הזדמנות פז ללמד ילדים לכתוב ברכה מהלב, לא משפטים שבלוניים אלא רגשות, מחשבות, בדיחות....אחרי הכל בפורים עסקינן.
אפשרות השנייה, זו שאני באופן אישי מעדיפה, שילדינו הזכים האוכלים ממתקים בכל יום מימות חייהם, יכינו משלוח מנות נדיב ומגוון, נתינה אמיתית לילדים בארץ הזו שאין להם את אותו שפע בלתי נסבל. תזומן להם חשיבה והכרות עם המציאות של ילדים מתחת לקו העוני, של ילדים שהמקרר שלהם ריק ואין להם כרטיס פתוח בצרכנייה היישובית. ילדים שיעריכו וישמחו בעוגיות מאפה ביתיות, פרות הדר שנרקבים על עצי הפרי בחצרותינו ואפילו חטיף מתוק או מלוח וסוכרייה על מקל. מסורת משלוח המנות יש בה משהו סמלי ויפה, אנחנו לקחנו מסורת זו למקום מיותר וטפל.
חג שמח!
| עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת, עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ. וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים; לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. |
||
| - אסתר ט, יט-כב | ||