בעיות בתפיסת המציאות

זוכרים ת'מלחמה באוקראינה?
זוכרות  איך הסתכלנו ממרחק, ניסינו לעזור, שלחנו, התרמנו, היו אפילו שטסו והתנדבו במעברי הגבול... מלחמה, כך האמנו, זה משהו שקורה במקומות רחוקים. אצלינו יש תמיד את "המצב", ומדי פעם "מבצע" או "תגובה" אבל מלחמה???

ממש מלחמה כזו שאנשים מגוייסים לה בצווי שמונה ולא מגיעים שבועות רבים הביתה!?
כאילו, מה? מאיפה בא לנו הדבר הזה?

כבר חודשים שאנחנו ב"שיגרת מלחמה" וכמו בג'טלג הגוף מסרב להכנע להכתבה הזאת, לא מבין מה הוא, הגוף, אמור לעשות עם זה... העצב התגבש לאבנים ואנו נושאים אותן ולא מצליחים להשתחרר. רגע של נחת או אושר שמתגנבים פנימה מרגישים לנו לא בסדר, כחטא ממש... כמו אינסטינק מתפתח, מיד עם חילחול זרזיף של חיוך עולים בדמיון דימויים של חטופים במנהרות, נשים נאנסות והורים המקוננים על ילדיהם. איך אפשר? איך אפשר להרשות לאושר אחיזה כשכלכך הרבה סבל, אובדן וחרדות מקיפות אותנו?

גם השיח אבד לנו... "מה נשמע?" השאלה הכי שגורה בחיי היומיום שלנו, אין לה עוד קיום בלי מגבלות ה"כאן, ברדיוס הקטן שלך" ובלי התנצלות כמו "בהתעלם מהמציאות בחוץ" או הסתרה של גיחה לחו"ל ושימחה משפחתית.

מילים שהיו חלק מהשפה המדוברת נטענות במשמעויות וכובד ורגע לפני שהן יוצאות מפינו אנו מחליפים אותן באחרות, מכובסות יותר, נטולות הקשרים. ויש כלכך הרבה מילים כאלו ואיזכורים כאלו שהדיבור הופך מחושב, זהיר, עצור.

סרטים, האסקפיזם האולטימטיבי... ניסיתם לראות נטפליקס בזמן האחרון? כל סצנת חטיפה זורקת את המחשבות לישובי הדרום, כל סצנת ירי עירונית מהדהדת את ההרג בעיירות שלנו, באיזכורים של מחלות ומוות אני לא מסוגלת כלל לצפות, רומנטיקה מרגישה לי כמו סכרין מבחיל והומור לא מצליח לעבור את מעטפת הלב.

כל בוקר, בלחיצה הראשונה על הנייד, מגיעה ההודעה "הותרו לפרסום..." ומצבור האבנים, שאנו נושאים עלינו, מתרבה ומתעבה ואין מי ומה שימיס וישחרר אותנו מהם. תוך חבישת המשקפיים, אני מוצאת עצמי מתפללת, שלא אזהה אף אחד מהשמות, שלא יהיו ההרוגים מהישובים הקרובים, שלא יהיו להם בנות זוג, פעוטות...ומנסה לא לחשוב על כך שתמיד הם ילדים ונכדים וחברים של מישהו. וברור שאני יודעת שהרחקה הזאת אולי תקטין את הכאב האישי אך לא תועיל במאום למערום האבנים, לרוג'ום הלאומי, כי העם שלי - הקהילה הרחבה שלנו - קורסת תחת העצב, הדאגה  ותחושת העירפול.

אריק, שעזב אותנו לפני עשור, מזדמזם לי בראש -
"החיים עוד לא חזרו למסלולם,
 הפצעים עדיין לא הגלידו,
 אולי זה יישאר כבר לעולם,
 אולי צריך לתת לזה עוד זמן
 מה יהיה ימים יגידו
 אולי צריך לתת לזה עוד זמן."

על החיים של כ ו ל נ ו  צנח ענן שחר וכבד, שפה ושם מוריד גם גשם, אבל רוב הזמן הוא מעיק, מכביד מקשה את ההסתכלות קדימה ובעיקר, לא מתפנה, לא מתאדה, לא מאפשר לשמש לחדור. והנה, בעודי כותבת את המילים האלו הקול הפנימי נוזף בי "באמת?! על מה את מקטרת פה, כשהחטופים עוד אי שם במחשכים והחיילים עוד בשדות הקרב האינסופיים..."

ובכל זאת המילים שלי נכתבות, ולצידן גם כמה מחשבות על מה שעוזר לי ואולי יועיל גם לך -
צעדים קטנים, ממש קטנים. להרבות בחברות, שיחות משחררות. להתנדב, גם אם ההתנדבות היא חד-פעמית או נראית קטנה ומקומית... זוכרות את האמירה על משק כנפי הפרפרים?! כל סיר אוכל שהכנתי לאישה שבן-זוגה מגוייס גרמה לי להרגיש שהנחתי לצד הדרך כמה אבנים והזדקפתי במעט,

זאת ועוד - שמחת חיים ואופטימיות הם המצרכים הכי יקרים ונחוצים היום. ככל שנצליח לייצר עוד מהם, כך יתרומם הענן השחור ונצליח לאפשר לקרני השמש לחדור מתחתיו, מצדדיו ודרכו. 

" השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
  הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם
  עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
  אבל משהו בלב זועק אל השמיים -

  החיים עוד לא חזרו למסלולם,                                                                                                                    הפצעים עדיין לא הגלידו,                                                                                                                              אולי זה יישאר כבר לעולם,                                                                                                                            אולי צריך לתת לזה עוד זמן                                                                                                                            מה יהיה ימים יגידו                                                                                                                                      אולי צריך לתת לזה עוד זמן."
**********
28/12/2023 
אגרטל וצילום שלי, ממזמן...

to top
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה