מלחמת לבנון שלי

ביום הזכרון תשע"ב, 2012 כתבתי:
השנה, רק השנה, שלושים שנה אחרי המלחמה ההיא, התעורר בי העצב הגדול על החיים שנקטען ביוני 1982. החלטתי להגדיש פוסט לזכרם של אליעזר שיאון, ישראל שכטר ויורם ביטון זכרם לברכה. שני הראשונים היו טייסים בטייסת האנפה בה שרתתי בבסיס חצרים ויורם היה בן מחזור שלי ממושב דבורה.

מלחמת לבנון הראשונה, שפרצה היום, ב-5 ביוני לפני 30 שנה, היא המלחמה שלי, של הדור שלי. כילידי 1962 היינו אז בשנתינו השניה לשרות הצבאי. המלחמה מצאה אותי פקידת מבצעים בטייסת אנפות, מסוקי תובלה בינוניים. למרות שהיה לי ותק בצבא הייתי די חדשה בטייסת. אליעזר שיאון היה סגן מפקד הטייסת, האיש שקיבל אותי למבצעים בעיניו החודרות ולשונו החדה.

עם בני כיתתי היה לי קשר מועט בזמן השרות הצבאי והזכרונות שלי מיורם ביטון הם של בחור חסון, חסון מאוד. מושבניק שתקן ונבוך עם עניים יפות ורגישות. יורם התגייס לצנחנים ונהרג ביומה השני של המלחמה ב6/6/1982. מצאתי סרטון זכרון שנעשה עליו.
אנפה בנחיתה באבק
בטייסת המסוקים שלי העלו גף, קבוצת טייסים, מסוקים ואנשים טכניים לפריסה צפונה, שיהיו יותר קרובים לגבול לבנון. כולם רצו לפרוש צפונה, הייתה אוירה טעונה אבל גם נירגשת..אוירה של אקשן שכולם, אבל כולם, רצו לקחת בה חלק. בפרישה הראשונה עלו טייסים בכירים, מאוד בכירים. וגם פקידות עם ותק. אותי לא לקחו, נשארתי מאחור, מאוכזבת.
על מה שקרה שם, בלבנון, קראתי לראשונה בחיי, היום:

בתחילת חודש יוני 1982 נכנסו כוחות צה"ל ללבנון והמלחמה החלה. "אני זוכר שהגענו לטייסת בשבת", משחזר סא"ל י'. "קיבלנו תדריך ובו סיפרו לנו שהופל מסוק קוברה ובו חבר'ה שהכרנו. מאוחר יותר שמענו שהופל גם מטוס עיט". בבוקר יום ראשון עלו צפונה הצוותים שנחשבו לחזקים ביותר בטייסת.

"במסוק אחד היו מפקד הטייסת ובנצי בכר ז"ל, שהיה אז טייס המשנה הבכיר בטייסת", אמר סא"ל י', בראיון שהעניק לבטאון חיל-האוויר במלאות 20 שנה למלחמת לבנון. "במסוק השני היינו מיקי בר, שסיים את תפקידו כסמ"ט ב' ואני, קברניט סדיר בטייסת. במסוק השלישי טסו אליעזר שיאון ז"ל, שהיה מפקד קורס האימון המבצעי (קא"מ) וא', שמונה להחליף את שיאון כמפקד הקא"מ. יחד איתנו עלה גם ישראל שכטר ז"ל, טייס צעיר, ששימש כקצין מבצעים".

צוות החלוץ של טייסת האנפות הונחה לשמור על "רצף" באוויר ולבצע פיטרול לחילוץ אנשי צוות אוויר נוטשים. "טסנו בקו מחניים-קרית-שמונה הלוך וחזור, שוב ושוב, ובכל פעם, לפני שאזל הדלק, הודענו למסוק הבא להמריא כדי להתחלף", משחזר סא"ל י'. כך, במשך שש שעות, ביצעו שלושת המסוקים את הפיטרול ועמדו בכוננות לחילוץ מלבנון.

"בסבב השלישי שמענו לפתע בקשר שהמסוק של שיאון ממריא", ממשיך י'. "בדיעבד הסתבר שהם טסו לפינוי שני חיילים שנפצעו באיזור נבטייה". משימת פינוי הפצועים הסתיימה בטרגדיה נוראה. "המסוק הוזנק לנקודת-ציון שנקראה 'ציר אפליפסיה מתג 30'", נזכר סא"ל י'. "מעשה שטן ובמפת הקוד היו שתי נקודות שונות, שנקראו באותו השם". החיילים הפצועים המתינו למסוק האנפה בנקודה אחת ואילו המסוק שהוזנק לחלצם טס לנקודה השנייה, מעל נבטייה. "הטייסים לא מצאו את הפצועים והחלו להסתובב באיזור ולחפש", ממשיך סא"ל י'. "בנבטייה שרצה חוליית מחבלים שגילתה אותם. הם עלו בכוונת תותח הנ"מ של המחבלים והמסוק, שטס בגובה ובמהירות נמוכים, כדי לנסות ולזהות את הפצועים אותם היה צריך לחלץ, נפגע והופל".

צוות המסוק - רס"ן אליעזר שיאון ז"ל, סרן ד"ר סטפן לנדס ז"ל, סגן ישראל שכטר ז"ל, רס"ר הרצל קלעי ז"ל וסמל דיוויד-יעקב טורסטון ז"ל - נהרגו במקום.

 סגן ישראל שכטר ז"ל עם צוות טכני בפריסה בעובדהבטייסת בחצרים שמענו שהמסוק ניפגע. לא ברור היה עדיין האם נהרגו אנשי הצוות והייתה תקווה שהצליחו אולי להנצל, תיקווה קלושה. המרכזייה צלצלה, הרמתי את המתג ועניתי קצרת רוח בפומית. מעברו השני של הקו היה אביו של סגן שכטר, צעיר ירושלמי מקסים שהיה קצין מבצעים בטייסת. כשדאגה בקולו, הוא ביקש לדבר עם בנו. אני, בקור רוח של נערה בת עשרים עניתי לו שבנו איננו יכול לדבר כרגע, ניפרדנו והנחתי את השפורפרת חיוורת ורועדת.

שלושים שנה עברו ואני עדיין מחוירה מהשקר הלבן הזה,
שלא יכול היה להתקיים ואי אפשר היה שלא יאמר.
מה מביא אב להתקשר דקות ספרות לאחר שבנו צלל עם מסוקו לאדמה?

שלושים שנה אחרי,
זכרונותי דלים וקטועים,
אבל יש בי רצון עז וצורך להזכיר את האנשים האלו שהיו לרגע חלק מחיי,
שהיו להם חיים מלאים ושלמים משלהם שנגדעו ברגע,
בדיוק לפני שלושים שנה.
יהי זכרם ברוך.
to top
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏עדית שלום, 19.4.2017 אנחנו לא מכירים, אבל אני יונתן, בנו של אלי שיאון ז"ל. במסגרת "גיגול" השם של אבא לפני יום הזיכרון, נתקלתי בפוסט שלך מלפני כמה שנים עליו ועל צוותו. רק רציתי לומר שהיה לי מרגש לקרוא, וגם אחרי כל כך הרבה שנים, תמיד מרתק ומיוחד לשמוע על זוויות שונות בחייו מאנשים שהכירו אותו. תודה! יונתן ‏יונתן שיאון ‏@ 24 Apr 2017 21:34
‏עדית צהרים טובים. קבלנו הודעתך , אין לך על מה להצטער, פעלת כפי המצופה ממך. אני רק זוכר את שיחתנו הטלפונית הקצרה מאותו יום גורלי בו אמרת כי אין לנו מה לדאוג כי "ישראל נמצא במקום בטוח ",דבר אשר הרגיע אותנו עד לבואם של קצין העיר ואנשי חיל האוויר להודיע על כי ישראל "נעדר". הצילום המופיע בכתבתך תויק במחשב וגם הודפס אצלנו כך שאת יכולה לשמור את התמונה המקורית אצלך. מה שהניע אותי להרים טלפון באותו יום גורלי היה כי הייתה לנו הרגשה לא טובה, לאשתי בשעה 1630 בערך הנשימה נעצרה לפתע כאילו קרה משהו נוראי ובקשה ממני להתקשר טלפונית ולברר האם ישראל בסדר. ושוב תודה על תגובתך ונשמח לשמור על קשר בברכה שלמה ‏שלמה שכטר ‏@ 17 Apr 2013 12:41
‏שלמה שלום. מאוד התרגשתי לקרוא שדברי הגיעו ליעדם. מבחינתי כתיבת הדברים הייתה סוג של התנצלות מאוחרת על שקר לבן של נערה צעירה. לצערי לא זו בלבד שאין לי תמונות נוספות גם אין לי זיכרונות נוספים. הזיכרון עליו כתבתי הוא צלקת ולכן נחרט, כל שאר הזיכרונות נשטפו כחול במהלך השנים שחלפו. הדבר היחידי שאני יודעת בוודאות הוא שחיבבתי עד מאוד את בינך במעט הזמן בו הצטלבו דרכינו. לוואי והיה לי עוד זיכרונות או תמונות. אשמח לעמוד בקשר בכל מקרה, בהוקרה והזדהות, עדית 050-2008212 * אם תרצה את הצילום המקורי שברשותי אשלח לך אותו ברצון. ‏עדית שגב ‏@ 17 Apr 2013 12:39
‏שלום שמי שלמה שכטר ואני אביו של הטייס ישראל שכטר ז"ל שנהרג במלחמת לבנון הראשונה 06/06/1982 ושאותי הזכרת בכתבתך על ההתקשרות הטלפונית ביום נפילת הבן. התמונה שצרפת לכתבה (תמונת הצוות מעובדה) היא חדשה עבורי. האם יש לך תמונות נוספות? אשמח לשמור על קשר אתך בברכה שלמה ‏שלמה שכטר ‏@ 17 Apr 2013 12:38
‏עידית שלום, אני אחותו של ישראל שכטר ז"ל. התרגשתי מאוד לקרוא את הכתבה. גם אבא התרגש מאוד לקרוא הכתבה והאמת שלא הייתה לך ברירה אחרת. אני אשמח להיות איתך בקשר. ושוב תודה על הכתבה המרגשת ורד ‏ורד שכטר ‏@ 17 Apr 2013 11:09
‏ריגשת אותנו - אותי, את שמוליק וגם את הדר, שהתגייסה לצה"ל והיא פקמצית בטייסת 103. כולנו קראנו ואהבנו. המשיכי כך. גם הכתבה על הגינה מקסימה ואלה כבר ככ גדולה. נשיקות ‏תפארת ‏@ 07 Jun 2012 21:52
‏מצמרר, נוגע בכל נים ונימה...אין מילים. בדיוק שלחתי כמה מילים מתוך שיאוד שהיה לי עם איה הבת החיילת שלי, על המדריך המיתולוגי שלה יותם, שנהרג במלחמת לבנון השניה, ומאז היא מנסה להבין את זה.... אני מתקשה להסביר לה. תודה עדית, יש בין השורות שלך דברים שאוכל להגיד לה. ‏ציפי בנציון ‏@ 06 Jun 2012 14:58
‏יואב תודה. זה אכן נכתב מכאב, געגוע וגם תמיהה על עצמי ועל התרדמת בה היו רגשותיי ומחשבותיי בשלושים השנים האחרונות, טוב, לפחות בנושא זה...עדית ‏Idit Segev ‏@ 06 Jun 2012 06:44
‏מצמרר .כל כך עצוב ועוד יותר עצוב שלכולנו יש רוחות רפאים כאלו שממשיכות איתנו ברקע. תודה על הכתיבה הרגישה והעוצמתית. ‏יואב UK ‏@ 06 Jun 2012 01:23