"פתחו מסעדת סושי חדשה, כאן, מעבר לפינה מהבית" היא אמרה, והוסיפה "חברים אמרו שחייבים לנסות אותם". אז הלכנו. שתי אמהות, נערה וילד עם קשר עמוק, חברות עמוקה לא פחות ורעב.
המקום היה כמעט ריק כשנכנסנו וכל מי שהיה ישב סביב הבר הצר. "אנחנו בהרצה" הסבירה המארחת, אישה יפנית קטנה בשמלה שחורה "וגם מבחינת התפריט, יש רק שתי אפשרויות" והמשיכה בהסבר מפורט שלא הצלחתי לעקוב אחריו או להבינו. למה שקרה מרגע שהתישבנו ניתן לקרוא 'מייצג אמנות'. החל מפריסת נתחי הדג הנא, כשבעה סוגים שונים שנפרסו בקפידה אין סופית וגם נחרצו בפסים עדינים לאורך ולרוחב - שכחנו לברר מדוע - פריסת תיבות העץ המחולקות בתוכן 3/3 וסידור מוקפד של צלוחיות הקרמיקה, אותו הסדר ואותן הצבעים בכל תיבה.
הכנת תיבות הסשימי [דג נא] ומגש הנגירי [דג נא על אורז] לקחה כשעה. בכל רגע פתח השף קופסא נוספת ופיזר מיני תבלינים, עלעלים, רטבים ושאר טובין על פרוסות הדג שגולגלו בקפידה לתוך מקומן. אם לרגע היה לי נדמה שיש פה איזושהי אקראיות הרי שאחרי שהתיבות התישבו סופסוף על הבר מולנו, ולא לפני שהשף סובב את זו הסוררת שלא עמדה באותו כיוון עם אחיותיה, הוא פצח בהסבר מקיף על כל מנה ומנה כולל שיטת ההכנה, ההסטוריה שלה וכל אחד ממרכיביה הנסתרים והגלויים. רק אז הוזמנו לאכול.
לא בכל יום אני זוכה לאכול יצירת אמנות. הטעם, או אולי יש לומר הטעמים, כמו הנראות היה מושלם והציף את החושים בהתרגשות גדולה. החלק שהמם אותי והציף את השאלות היה השלב בו הסביר השף את הרכב המנות. פתאום הבנתי שאין פה עלעל או גרגר תבלין שלא תוכנן מראש על-ידי השף הראשי. ואז עלו בי מחשבות ושאלות, כציפורים חולפות.
- האם יתכן שקפדנות - החסרה בחיי לחלוטין - היא ערך נחוץ?
- האם החינוך לקפדנות יתרה ודיוק - שבלי ספק אפיינה את הסו-שף היפאני הצעיר שהרכיב את היצירה שאכלתי - משמעותי יותר מהשחרור האינסופי ויכולת האילתור שאני חושבת שאליו אני מחנכת את ילדי וחניכי?
- האם עלי להשקיע יותר מחשבה ותיכנון במעשי ולתת פחות מקום לפזירות הדעת, להסחפות אחרי מה שמגיע פתאום וחוטף את דעתי ותשומת ליבי.
- ואולי, כמו בתוצר המופלא שהוגש לי, הכל שאלה של מינונים?!?
10/2019
- עוד צילומים מסתתרים בגלריה
- עוד פוסטים שלוקחים את הטעם למחוזות פילוסופיים:
- ריח של טוסט, זכרון
- משנתו של הקצב
- ומשביע לכל חי רצון
- לשמירת קשר וקבלת רשומות/פוסטים, הרשמו.
כאן נרשמים
הכנת תיבות הסשימי [דג נא] ומגש הנגירי [דג נא על אורז] לקחה כשעה. בכל רגע פתח השף קופסא נוספת ופיזר מיני תבלינים, עלעלים, רטבים ושאר טובין על פרוסות הדג שגולגלו בקפידה לתוך מקומן. אם לרגע היה לי נדמה שיש פה איזושהי אקראיות הרי שאחרי שהתיבות התישבו סופסוף על הבר מולנו, ולא לפני שהשף סובב את זו הסוררת שלא עמדה באותו כיוון עם אחיותיה, הוא פצח בהסבר מקיף על כל מנה ומנה כולל שיטת ההכנה, ההסטוריה שלה וכל אחד ממרכיביה הנסתרים והגלויים. רק אז הוזמנו לאכול.
לא בכל יום אני זוכה לאכול יצירת אמנות. הטעם, או אולי יש לומר הטעמים, כמו הנראות היה מושלם והציף את החושים בהתרגשות גדולה. החלק שהמם אותי והציף את השאלות היה השלב בו הסביר השף את הרכב המנות. פתאום הבנתי שאין פה עלעל או גרגר תבלין שלא תוכנן מראש על-ידי השף הראשי. ואז עלו בי מחשבות ושאלות, כציפורים חולפות.
- האם יתכן שקפדנות - החסרה בחיי לחלוטין - היא ערך נחוץ?
- האם החינוך לקפדנות יתרה ודיוק - שבלי ספק אפיינה את הסו-שף היפאני הצעיר שהרכיב את היצירה שאכלתי - משמעותי יותר מהשחרור האינסופי ויכולת האילתור שאני חושבת שאליו אני מחנכת את ילדי וחניכי?
- האם עלי להשקיע יותר מחשבה ותיכנון במעשי ולתת פחות מקום לפזירות הדעת, להסחפות אחרי מה שמגיע פתאום וחוטף את דעתי ותשומת ליבי.
- ואולי, כמו בתוצר המופלא שהוגש לי, הכל שאלה של מינונים?!?
10/2019
- עוד צילומים מסתתרים בגלריה
- עוד פוסטים שלוקחים את הטעם למחוזות פילוסופיים:
- ריח של טוסט, זכרון
- משנתו של הקצב
- ומשביע לכל חי רצון
- לשמירת קשר וקבלת רשומות/פוסטים, הרשמו.
כאן נרשמים