אחרי חודשיים מדהימים ומרתקים, באתיופיה, עברתי לטנזניה. אני גרה בעיר קטנה ונידחת שנקראת קיגומה, עיר יפייפיה ושקטה שיושבת על אגם ענק, בערך פי 300 מהכינרת, מתנדבת כמורה בבית ספר נוצרי ליתומים. בבית הספר ישנם כ-50 ילדים בין הגילאים 6-4 ואני מלמדת את הכיתה של הגדולים. חלק מהילדים גרים בבית יתומים שממומן על ידי אותו ארגון של בית הספר וחלקם גרים אצל "רחוקי" משפחה כאלה או אחרים בסביבה, בתנאי מחייה מאוד קשים...

ביקור בבולגריה, חופשת סקי בהרים עטויי שלגים ואשוחים בעיר נופש מזרח אירופאית. מפגש עם בולגרים מסבירי פנים והמוני תיירים, חלקם מקומיים ואחרים, הגיעו ממרחקים לכאן דווקא בגלל העלות הזולה והמסלולים הנוחים.  המבט נמשך אל הפנים, אל האנשים, אל אלו שאמורים להנעים את זמנינו כאן. האם הם מאושרים? ומה עם פרנסה? ואיפה המשפחות שלהם?? המון שאלות שרובן נשארות ללא מענה. מחסום השפה תקוע ומכביד. אני שבה ומהרהרת בתובנה שלי מהביקור בספרד. עוד יום עובר, עוד יומיים ותחושת ההתמצאות במרחב מלווה רצון גובר ואמונה ביכולת לנהל שיחות, לשאול שאלות, לברר גם כאן: מה מעסיק את המקומיים, מה מביא להם אושר. שני מפגשים אנושיים, נפרדים, כמעט אקראיים, מובילים לתשובות מרתקות...

מְבֻקָש 
מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.  
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד. 

מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.  

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.  

אדמירל קוסמן, (מחנה צריפין י"ז אייר תשמ"ט) 

סדיסיי היתה בת חמש וחצי כשהתייתמה משני הוריה. עד גיל שש היא חייה ברחוב והתקיימה מקיבוץ נדבות ומשאריות מזון שמצאה בפחים. אחרי שישה חודשים של מלחמה יום יומית מול העולם, דנוויט, עובדת סוציאלית צעירה ושאפתנית מצאה את סדיסיי ברחוב והכניסה אותה לבית יתומים בשכונת סרבט שבאדיס אבבה ובכך, הצילה את חייה.  

חוף אפרורי, ענני גשם כבדים וקודרים, שחפים צווחים ממלאים פינות פנויות בחוף, ממריאים בקבוצה לעבר השמים, נוחתים ושוב נוסקים אל-על. חם. מוזר שחם ועוד מעט ירד גשם. אצלינו, בלקסיקון מזג האויר הישראלי,  אין ימים כאלו. מזג האויר והשחפים שמסביבי, גדולים ושבעים, מחדדים את תחושת הזרות שאני חשה במקום היפיפה בו אני נמצאת ומעלה הרהורים ומחשבות על המושג "בית".

בתור מי שגרה בסמיכות לבית לחם הגלילית ואלוני אבא, בתי האבן שנותרו כאן כשריד לחיי החקלאים הטמפלרים אשר הקימו קבוצות בארץ ישראל, תמיד עוררו בי ערגה וסקרנות גם יחד. יואל משה סלומון כתב בשנת 1877 בעיתון יהודה וירושלם:
" שמנו לבינו גם על הקאלאניאות אשר יסדו זה כמה שבעה שנים האשכנזים בני וויטינבערג (לא מבני עמינו) ובתיהם בנויות במשטר נאה, ככל ערי אירופי, ברחובות רחבות ובנינים מפוארים עד אשר האיש אשר יתהלך ברחובותיהם, ישכח כי רגליו תדרכנה בארץ הנשמה, וידמה כי הנהו באחת מערי אירופא הנושבות. ככה התהפכה הארץ הנשמה הזו לארץ נושבה בשנים מועטות, ויושביהם רואים פרי בעמלם. המראַה הנעימה הזאת תלביש את לבב האיש הישראלי צער ויגון, ענג ונחת יחד. "[ויקיפדיה]

כל כמה שמנסים לגרום לנו לחשוב שאני והוא או היא זה לא אותו דבר, אני רוצה שלקבוע חד משמעית: זה לא נכון!!!
כולנו, בגדול, אותו הדבר: הצבע שונה, המיקום על פני הגלובוס אחר, האל-אם קיים בלב- שמות שונים לו,  המצב הכלכלי משפיע, ועוד איך משפיע, על הנראות שלנו בעולם, אבל מעבר לדברים החיצוניים האלו כולנו רוצים לחיות, פשוט לחיות בשקט ובעיקר לאפשר לילדינו חיים טובים יותר ממה שיש לנו. זאת המסקנה ה"מהפכנית"  שהחלה מקננת בי לאחרונה.

שישי, צהריים מוקדמים של תחילת הקיץ. מושב אורה בפאתי ירושלים, חממה של צמחי גינה ובית פורחים ובינהם, באויר הפתוח או במתחמים ממוזגים פינות ישיבה נעימות. כך נראה קפה איתמר.

חופשת פסח הוציאה המוני ישראלים מהבית. בכל מהדורות החדשות דיווחו על כך וכל מי שיצא לכבישים חש היטב בעומסים. השנה היינו גם אנחנו בני חורין ומבלי משים מצאנו עצמינו בדרך דרומה. הפעם, לא העמסנו מזרונים, גזיות, שק"שים וציוד שטח אלא שמנו פעמינו לעין בוקק, למלון "ישרוטל גנים". הרבה הרבה...הרבה שנים לא דרכה רגלי בבית מלון בארץ. מלון אלפי הכוכבים אליו הגענו עם הג'פ הישן שלי סיפק לי את כל היופי והאושר שביקשתי.