אז מה בעצם כולנו רוצים?
בולגריה, חורף 2013


ביקור בבולגריה, חופשת סקי בהרים עטויי שלגים ואשוחים בעיר נופש מזרח אירופאית. מפגש עם בולגרים מסבירי פנים והמוני תיירים, חלקם מקומיים ואחרים, הגיעו ממרחקים לכאן דווקא בגלל העלות הזולה והמסלולים הנוחים.  המבט נמשך אל הפנים, אל האנשים, אל אלו שאמורים להנעים את זמנינו כאן. האם הם מאושרים? ומה עם פרנסה? ואיפה המשפחות שלהם?? המון שאלות שרובן נשארות ללא מענה. מחסום השפה תקוע ומכביד. אני שבה ומהרהרת בתובנה שלי מהביקור בספרד. עוד יום עובר, עוד יומיים ותחושת ההתמצאות במרחב מלווה רצון גובר ואמונה ביכולת לנהל שיחות, לשאול שאלות, לברר גם כאן: מה מעסיק את המקומיים, מה מביא להם אושר. שני מפגשים אנושיים, נפרדים, כמעט אקראיים, מובילים לתשובות מרתקות...

"כל כמה שמנסים לגרום לנו לחשוב שאני והוא או היא זה לא אותו דבר, אני רוצה שלקבוע חד משמעית: זה לא נכון!!!" כך כתבתי בפוסט הקודם, "כולנו, בגדול, אותו הדבר: הצבע שונה, המיקום על פני הגלובוס אחר, האל-אם קיים בלב- שמות שונים לו,  המצב הכלכלי משפיע, ועוד איך משפיע, על הנראות שלנו בעולם, אבל מעבר לדברים החיצוניים האלו כולנו רוצים לחיות, פשוט לחיות בשקט ובעיקר לאפשר לילדינו חיים טובים יותר ממה שיש לנו. זאת המסקנה ה"מהפכנית"  שהחלה מקננת בי לאחרונה."

Bansko היא עיירת נופש. בלוגו שלה ה-S מסומנת כמסלול סקי מספרת על  
 ארבעה-חמישה  חודשי שלג ונופשים עם מגלשיים, ואילו ה-O משלחת קרניים כשמש לטובת אלו שמוזמנים בעונות חמימות יותר לטייל ביערות הקסומים. בפועל, עיקר פרנסתה של העיירה על עונת תיירות הסקי, בקיץ מעדיפים המבקרים בבולגריה את חופי הים. 
הגולשת

אחד הדברים הראשונים שריגשו אותי - "עד דמעות" אמרה בתי בציניות אופיינית - היה הפסל שמוצב בפתח אתר הסקי. פסל גדול מיציקת ברונזה המתאר גולשת מקצועית בתנוחת גלישה מדוייקת, כזו שלא אפיינה את ניסיונות הגלישה שלי. דמות של אשה, כן, אשה! ההתרגשות וההפתעה שלי הבהירו לי עד כמה לא ברור מאיליו. אפילו לאחר שקראתי את לוח השיש שסיפק לי הסבר - תחרות הסקי המקצועני הראשון שהתקיימה במקום בשנת 2009 היתה אליפות של נשים - לא הכהתה את התרגשותי! 


את קטיה, מדריכת הגלישה המקסימה, פגשנו אחרי התנסות מעט טראומטית. מייד ראיתי שאין מדובר בעלמה צעירונת אבל כששאלתי אותה לגילה היא נבוכה ושאלה 


- למה? 
- כי את נראית לי בגילי ורציתי להבין איך הפכת לגולשת
עניתי נבוכה ממבוכתה. היא חייכה, התרצתה וענתה:
אני בשנות החמישים שלי, רק לפני 7 שנים הפכתי מדריכת סקי, עד אז עסקתי בתחום רציני, מאוד מאוד רציני.

סקרנותי התעוררה אבל הייתי צריכה להחליק, ולחכות להפסקת השוקו, עד ששמעתי על המהפך המדהים שעשתה בחייה:
Katya Shipocchka, Ski instructor, +359/898583447
לא תמיד גלשתי - היא סיפרה - אמנם גדלתי לא רחוק מסופיה הבירה ולמדתי מגיל צעיר, כמו כל הילדים פה, לגלוש במדרונות, אבל לא עסקתי בזה אלא בחופשות מזדמנות. המקצוענות הגיעה כשחיפשתי לעשות בחיי שינוי מהותי. 

בתור מפרקת חברות, כונסת נכסים ממונה מטעם הבנק, הרגשתי שרוב חיי הבוגרים היה לי מגע רק עם אנשים עצובים, כועסים ומתוסכלים. לא יכולתי לשאת את זה יותר. הייתי חייבת שינוי קיצוני. זה מאוד חריג אצלנו, לקום בגיל כזה ולעזוב הכול לטובת קריירה חדשה. בנוסף הייתי צריכה לעבור הכשרה רצינית עד שקיבלתי את תעודה ההדרכה שלי. החברות - היא מוסיפה בחיוך רחב - אמרו שאני משוגעת או נועזת, תלוי את מי שאלת, אבל אני מאושרת. היום יש סביבי רק אנשים מחייכים. כולם כאן בחופשה, הקצב אחר, המצב רוח נפלא והטבע עושה לי רק טוב...כששאלת בת כמה אני קצת נלחצתי. מאז שאני בסקי אני כבר לא מתייחסת לגיל שלי אמרה ושלחה מבט מעודד לעברי מפצירה בי להמשיך לנסות.

לא פגשתי את קטיה אחרי הבוקר ההוא אבל דמותה הקורנת והאומץ הרב שנידרש לשינוי שעשתה בחייה ימשיכו איתי גם אחרי המדרונות המושלגים של בנסקו.


טבעם של ימים גשומים וקודרים שהם מחדדים את הימים הבהירים ושטופי השמש שקדמו להם. הדרך לשדה התעופה בסוף החופשה, לוותה בממטרי גשם, אור עכור וצהבהב ובתים דלים שליוו בראשי את זיכרון השיחה שניהלתי יומיים קודם לכן עם V, שיחה לא קלה, שהאירה באור מיטיב את חיי שלי מול מצוקות הדור הצעיר הבולגרי ועם זאת הבליטה גם קווי דמיון מסויימים למחאה החברתית בארץ ובעיקר, לרצון העז לבנות חיים בהם התיגמול על חריצות ועבודה מאפשר חיים מהוגנים וטובים.
בן כמה אתה? שאלתי משהתיישבתי לצידו במכונית הסוזוקי הקטנה שבה הסיע אותנו לעיר ילדותו.

28 אבל בטח חשבת שאני צעיר יותר
לא נתתי לך יותר מ-18. אתה סטודנט? 
הייתי...שנה אחת למדתי מתמטיקה. אין בשביל מה, ואין גם כסף.- אמר במירמור ניכר והחל פותח את סגור ליבו ופיו -הנה, הארוסה שלי היא בת 26 יש לה שני תארים והיא עובדת כמלצרית במלון בעיר. היום, כבר אין משמעות אם למדת או לא, אם יש לך תואר או אין. מה שמשנה הם רק קשרים וכסף, רק זה מאפשר לך חיים בבולגריה. שלוש שנים הייתי נהג בארצות הברית, עבדתי פחות קשה, חייתי טוב ואפילו חסכתי, מהטיפים. כולם נותנים שם טיפ, את יודעת?! - אמר כשמבטו מופנה לכביש.
יודעת! -אישרתי ושקעתי במחשבות עגומות - 
כמה עולה ללמוד פה?
באוניברסיטה האמריקאית, 10,000$ לשנה. מעטים הבולגרים שלומדים שם. אני למדתי באוניברסיטה טכנולוגית, 400$ לשנה,אבל אין לי כסף, וגם פנאי אין. רוצה להתחתן, אנחנו כבר 3 שנים ביחד. גם לזה צריך תקציב. עכשיו זה רק שנינו, איך אפרנס ילד? אני לא יודע!
ומה תפקידך במלון? כמה אתה מרוויח? - העזתי
אני עובד במלון באתר הסקי בארבעת חודשי החורף -ענה ללא היסוס- אחר כך, כל אפריל אני מובטל בבית, אין עבודה. ממאי או יוני שוב ארבעה חודשים במלון בחופים ושוב אבטלה. כל יום עבודה מתחיל בשבע בבוקר ונגמר בסביבות תשע בערב. יש לי בעיר חדר עם טלוויזיה ומקלחת אותו אני חולק עם הבחורה שלי. בסוף היום אין כוח לכלום. לפעמים שותים בירה עם חברים ולפעמים נופלים ישר לשינה. שבעה ימים בשבוע, כל העונה - שתיקה - אני מקבל 600-700 לווה לחודש (300-350 יורו), זה נחשב שכר ממוצע. 
וכמה נחשב שכר גבוה?
500!...ב-500 יורו אפשר לחיות ממש טוב. אני מנהל משק הבית של המלון.
זאת דרגת ניהול, לא?
כן, אבל אין לאן להתקדם. רק עם קשרים. אני אחראי על המנקות. בחדרים וגם בשטחים הציבוריים ובספא.
- הפמיניסטית שבי הרימה ראש וירתה לעברו - אם זה מה שאתה מרוויח, כמה מקבלות המנקות שתחתך?
זה נורא אבל אענה לך: הן מגיעות בשבע בכל בוקר בהסעה מעיר סמוכה ומסיימות בארבע. מקבלות 400 לווה [ 200 יורו בחודש], אבל - הוסיף- אם לא תעבודנה הרי גם את זה לא יהיה להן?!
חשבתי לעצמי, כבר כמה שנים שאין לי עוזרת בית אבל כשהייתה, זה היה שכרה רק מהביקור השבועי אצלנו...
והוריך?
בזכותכם אני מבקר אותם היום -ענה במפתיע- מדצמבר לא התראינו למרות שהמלון במרחק שעה נסיעה מהעיר שלהם. אמא שלי בת 52, נראית צעירה מגילה. כמוני. היא עובדת בגן ילדים. אבא היה נהג אבל הוא מובטל, לא מוצא עבודה כבר 7 חודשים. אני לא זוכר, אבל הם אומרים שפעם היה טוב יותר. לפני הדמוקרטיה והשחיתות, המקררים היו מלאים ולאנשים היה חיוך על השפתיים.  היום, אין תקווה לדור הצעיר. מי שיכול, עוזב, ומי שנשאר... מיואש!  

כשהגענו חזרה למלון, אחרי ששילמנו לו על ההסעה הלוך-חזור סך ששווה לשכרו השבועי, התעקשתי ללחוץ את ידו.
V שנמנע עדיין מלהביט בעיני, הפטיר:
 סוד, כן?!
הנהנתי בראשי וחשבתי, האם התייחס רק להסעה בתשלום או בעצם לכל מה ששיתף וסיפר?
קיוויתי שאולי הדיבור הקל במשהו על הכעס, על התסכול.

הדור הקודם

 
to top
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה