04/11/2019

רביעי לנובמבר אלף תשע מאות תשעים וחמש היה יום שבת. שבועות ספורים לפני כן עברנו לביתנו החדש באלון הגליל.

חשבתי שיהיה זה רעיון טוב לארח מכירה של יצרנים מחנות "טוטם" שהייתה לי, טרם המעבר, בתל-אביב... ככה, גם אכיר אנשים וגם ארוויח קצת. אינני זוכרת כמה טובה הייתה המכירה או מי הגיעו אליה. אני כן זוכרת את הרגע שכולם הלכו והתחלתי אוספת את החפצים והתמונות שפוזרו בסלון. מאחורי, קולות בקעו מהטלוויזיה המשדרת את עצרת התמיכה בשלום, "שידור ישיר מכיכר מלכי ישראל", פרס ורבין שרים בזיופים נוראיים את שיר לשלום כשבאמצע מירי אלוני קורנת ומלאת גאווה. 

הייתי עייפה, עייפה מאוד כבר, כשעברו השידורים לסרט אקשיין שנקטע לפתע ב"מבזק מיוחד" שהחל במילים: " לפני כחצי שעה, בתום עצרת ההזדהות בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, היה נסיון לפגוע בראש הממשלה יצחק רבין. נורו שלוש יריות לעברו, היורה נתפס לפי הידיעות שבידנו. ראש הממשלה הועבר לבית החולים איכילוב בתל-אביב, מצבו אינו ידוע לנו בשלב הזה."

הבוקר, 4/11/2019, ואני בדרכי ל"מכינת גל" להפגש עם שתי קבוצות צעירים ולנסות לקחת אותם במנהרת הזמן אל הימים שקדמו ובעיקר אל השבר הגדול שהביא עימו האבדן הזה. "שבר ואבדן" קראתי למפגש הזה.

  לך תסביר לבני 18 שאיש מהם עוד לא נולד אז,  את משמעות הרגע הזה והרגעים, השעות והיממות שהגיעו אחריו ובמיוחד אחרי הודעתו של איתן הבר  "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך".  

מה ההבדל, בעיניים שלהם, בין האירוע הזה לבין סיפור נוח והמבול. הסטוריה רחוקה שלא קל להם לתפוס. האם יש נוח בסיפור של רצח רבין? מישהו ששימר את התום והציל את הטוב מכליון... האם מישהו ניצל מה"מבול" שחווינו לפני ואחרי הרצח או שאנחנו מדינה בפוסט-טראומה מתמשכת?  האם אפשר היה למנוע את המבול של תקופת נוח או את הרצח של רבין, היום לפני 24 שנים? 

אני נפגשת איתם והם מקסימים. מקשיבים, צופים, שואלים שאלות ונבוכים מול השאלה "איך יתכן שיש תיעוד בודד לרצח?" ... אינם יכולים להעלות על שפתותיהם ובדעתם את הרעיון ההזוי שלא היו אז טלפונים ניידים, מצלמות זמינות לכולם, פייסבוק, אינסטוש, סטורי...

ואני, אני חרדה, תוהה, האם אני יכולה לטעת בהם גרעין של אקטיביזם ומודעות חברתית שעימה, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית חברתית הם, יהיו ערים לקווים אדומים בטרם הם נחצים ויעמדו, לא מנגד, אלא כחיץ? 

נוער הנרות (צילום: יוסי אלוני) מעריב
04/11/2019

לשמיר על קשר וקבלת רשומות/פוסטים, הרשמו.
כאן נרשמים
 

to top
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏24 שנים, והתדהמה, הזעם, התסכול וחוסר האונים - רק הולכים ומתגברים. שום למידה משמעותית לא נעשתה. שום הפקת לקחים. צער נורא ותחושת אבדן דרך. ייאוש. אני עושה עוד ועוד בממלכה הקטנה שלי, בבועה שלי. מקווה שהאדוות של הטוב ייצאו מחוץ לה. אבל במבט הכולל, על התמונה הגדולה יותר - ייאוש. תחושה של חושך גדול. ‏חיה ‏@ 05 Nov 2019 09:42