אמנון חביב היה בן-דודה של אבי. אימו טטה [דודה] פורטונה הייתה האחות הגדולה של סבתי ממה [סבתא] קלריס. בשבילי הוא היה דוד ככל הדודים, ובעצם, הרבה יותר מכך. הוא נפטר בן 79 לאחר שנים רבות של כשל-כלייתי והדרדרות כללית עד קריסת הגוף. לקראת הלויה בחניתה, הקיבוץ בו חי מיום עלייתו ארצה, כתבתי דברים. דבריי, המצורפים בהמשך, נשארו על הנייר שכן בקשתו האחרונה הייתה שלא יאמרו הספדים אל מול קברו.

רוצה להתחיל את הסיפור הזה מהסוף דווקא. אחרי שבוע בצרפת, בקיץ הכי חם עד כה [42 מעלות] חזרתי מאוששת, מאושרת ומלאת מחשבות על התפקיד המרכזי שתופסים בני הדודים שלי הצרפתיים ובני/בנות זוגם בחיי. איך זה קורה? שאלתי את עצמי... מה הופך קשרים ממרחקים לאחר שנים של ריחוק לחברויות עמוקות ומלאות משמעות? איך מפגש שנתי - במקרה הטוב - צולל ללא מעצורים לשיחות עומק כנות וחושפניות על זוגיות, ילדים והורים, על פוליטיקה, חברה והכנסה, על דיכאונות ועל אושר - ואיך הקשרים האלו מייצרים אצלי תחושת ביטחון, תובנות משמעותיות ורוגע?

בתחילת יוני בצעד אמיץ וחכם של בני שמונים, עזבו הורי, שוש והלל תלמי, את מושב בלפוריה ועברו לדיור מוגן. אלו מילות הפרידה שהקראתי באירוע הפרידה במועדון הישוב שהמה מחברי הישוב ובני המשפחה שלנו -

" איש ואישה, ללא הורים בסביבה, ללא משפחה, ללא תמיכה כלכלית.
האיש מאלג'ריה, האישה מצרפת, "עושים עליה" כל אחד בנפרד.

החלק השלישי והאחרון במסעינו לקח אותנו לרובע השבע-עשרה בפריז. אזור בורגני, נקי ושקט יחסית. פריז של 2017 רועשת, מלוכלכת, מלאת כרזות טרום-בחירות וגרפיטי.

בואי נעשה עץ משפחה, הצעתי לבת של בת דודתי, נראה מה גודל המשפחה שצמחה מסבי רנה וסבתי קלריס. 
ונרשום את כל השמות של הדור הצעיר [הנינים], הוספתי, כי אנחנו לא יודעות אותן...
לורן לקחה דף A4 ויצאנו לדרך...

הוא היה שואל במבטא צרפתי כבד ועם פני ילד מחייכות, מקשיב רוב קשב ולא מבין דבר!
הוא מעולם לא למד עברית הדוד שלי, האח הצעיר של אבא, אבל היה אלוף העולם במשפטי חיזור חסרי בושה שכוונו בעיקר לבחורות ישראליות "תני לי משיקה?!", "אני רוצה להכיר אותך", "את יפה מיאוד מיאוד!".

אני ילדת יומולדת. חמישים וחמש היום!
רגע לפני שנסגר היום הזה - בצרפת הוא נסגר שעה מאוחר יותר - ולמרות העייפות ואדי האלכוהול,
רוצה לכתוב פרק ראשון במסע שלי עם אבי ובתי בין אחיו ובני משפחתינו בצרפת. 
מסע שורשים, גזעים, ענפים ובתקווה, מסע של פריחה!
מסע קצרצר המסתמן, כבר עכשיו, כרב משמעות ומרובה התרגשות.

לאבא שלי יש את הגינה הכי מקסימה שאני מכירה. טוב, יש גם את הגינה המדהימה ב- Giverny שבצרפת בבית של האמן  Monet אלא שהגינה ההיא מתוחזקת על ידי כ-30 גננים...ואצל אבא שלי, במושב שבעמק יזרעאל, רק שתי ידיו המחוספסות ממגע האדמה והמון דמיון ואהבה יוצרים את הקסם...