בני דודים פזורים

רוצה להתחיל את הסיפור הזה מהסוף דווקא. אחרי שבוע בצרפת, בקיץ הכי חם עד כה [42 מעלות] חזרתי מאוששת, מאושרת ומלאת מחשבות על התפקיד המרכזי שתופסים בני הדודים שלי הצרפתיים ובני/בנות זוגם בחיי. איך זה קורה? שאלתי את עצמי... מה הופך קשרים ממרחקים לאחר שנים של ריחוק לחברויות עמוקות ומלאות משמעות? איך מפגש שנתי - במקרה הטוב - צולל ללא מעצורים לשיחות עומק כנות וחושפניות על זוגיות, ילדים והורים, על פוליטיקה, חברה והכנסה, על דיכאונות ועל אושר - ואיך הקשרים האלו מייצרים אצלי תחושת ביטחון, תובנות משמעותיות ורוגע?

הפעם הראשונה שהתכנסנו רוב הבני דודים הייתה לפני שלושים שנה בערך. אחד מאחיו של אבא, השף, החליט לעשות  Une soirée רק לבני הדודים. שחר ואני  היינו במקרה או שלא במקרה בפריז. מכל הנכדים של קלריס סבתי האהובה והנערצת מכל שבעת ילדיה, אני הבכורה. בני יותם הוא הנין הבכור וכמו שאמר בחיוך אחד הבנדודים האחרים אני כנראה אהיה הראשונה בסבתאות. אבל לא בזה עסקינן.

תצלום מהמפגש ההואשנות השמונים של המאה העשרים, טרום תקופת הרשתות החברתיות, היו שנים מאתגרות למשפחה שבה דור ההורים נפרש בין צרפת לישראל. ששה אחים ואחות מנתה משפחת אבי, חלקם הגיעו לצרפת, חלק לישראל והדוד המדובר חיי שם, כאן, שם ושוב כאן. בנוסף, הוא השכיל כבר לפני שנים, לייצר קשרי חברות אמיתיים ועמוקים עם האחיינים והאחיניות שלו וכך יצא שהוא ורעייתו הזמינו את כולנו לדירתם הצנועה והמעוצבת בפריז לרגל יום הולדתה של בתם עידן שהייתה צעירה מכולנו, נראה לי כבת עשר. 

19 בני דודים אנחנו, בחלוקה הכי סימטרית שמספר לא זוגי מאפשר: 10 נולדו, גדלו והתחנכו בצרפת, ו-9 הם צברים, 10 בנות ו- 9 בנים.  נדמה לי שבכל מבחן חברתי אפשר לומר בבטחה שכולנו הצלחנו בחיינו: הצלחנו לבנות משפחות יפות [?], להיות משכילים (ד"ר אחד), מישרות טובות, מצליחנים כלכלית (אחת יותר), אחוז גרושין סביר 4:19, רבים בתחומי היצירה וכולנו בורכנו במינון ניכר של אהבת חיים ואהבת אדם.  

בשנים שלאחר המפגש ההוא אולי בזכותו, אולי בגלל העיר המופלאה בה גרו רובם, וודאי בגלל האהבה הענקית שלי לסבתי קלריס, היעד המועדף לחופשותינו הזוגיות [שחר ואני היינו אז זוג צעיר ורומנטי] היתה פריז. ועם זאת, השנים חלפו ומפגש כזה לא חזר על עצמו. בהמשך חיינו, עיקר הקשר היה עם הדודים, אחיו של אבא ומשהפכנו הורים, הטיסות לצרפת פסקו. הרי ידוע שהשנים האלו בהם זוג הופך למשפחה תובעות אנרגיה גדולה, ותקציבים אחרים, הבאים על חשבון דברים רבים ובמקרה שלנו גם התרופפו הקשרים המשפחתיים עם בני גילינו.  

לפני שלוש שנים קרה מעין נס. כתבתי לא מעט אחרי הביקור ההוא, שערכתי עם אבי ובתי, ביקור שגם הביא בעקבותיו נוכחות מאסיבית של בני דודים צרפתיים ביום הולדתו השמונים של אבא כמה חודשים מאוחר יותר. עצם ההחלטה של דור בני הדודים להגיע, גם אם לימים בודדים, היה בעיני "סמנים של אהבה" ומחוייבות.

יותר מפרטי אירוע יום ההולדת המוצלח ב"Wide Open" אני זוכרת את שישי אחה"צ, כשכולנו התקבצנו במטבח הקטן שלי ויחד חברנו להכנת ארוחת ליל שבת. חברנו מלשון הפכנו לחבורה. הרגעים האלו בהכנת אוכל יחד, בני ובנות דוד ובני בנות זוגם... שכם אל שכם, מפטפטים בעברית-צרפתית-אנגלית ובשפת הידיים, המבטים וגלי הצחוק התכופים, היו רגעי קסם! אני נוטה להאמין שהפתיחות שנוצרה בערב ההוא היא היא שהכתיבה את אופי הקשרים כפי שחוויתי אותם השנה.

עידן עם קלריס הקטנהחזרה לפתיח, גם הפעם העילה למפגש הייתה עידן, היום היא אישה מהממת בשנות השלושים לחייה, אם לתינוקת קורנת. עידן ובן זוגה הודיעו על מעבר לאי קטן באוקיאנוס השקט ששייך עדיין לצרפתים שם הם עומדים להיות מנהל בית ספר ומורה לגיל הרך. לרגל המעבר עם קלריס הקטנה, הקרויה על שם סבתי, הם הזמינו את הצרפתים לקפה ועוגה, לנשיקות פרידה. אלה ואני מהאגף הישראלי, החלטנו להגיע מהארץ, בהפתעה!

את הסוף כתבתי כבר בהתחלה, מסיבת הפרידה היוותה רק התחלה לשבוע של מפגשי איחוד עם כמעט כל בנות ובני הדודים שלי והידוק קשרים שנטווים ומשתרגים שוב ושוב, כאילו הזמן והמרחק הפיזי לא קיימים.

נראה שעד המפגש הבא, אשאר עם התמיהה והשאלות מחד וגם עם אושר ותחושת סיפוק.
ועל שהיה, יעידו הצילומים -
18/8/2019










































to top
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה