אורי אהב מילים. רוב חייו הוא רק קרא אך משלמד על מחלתו נרשם ללימודי כתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה ועשה חייל רב בלימודיו. בימיו האחרונים הכתיב אורי דברי פרידה. לדברים, אשר הוקראו ליד קיברו הוא קרא: "מסע בין תחנות". מצרפת את מילותיו האחרונות של אורי יהל:
כשיוצאים מהדלת יש שביל בטון מפוספס מלא אבני חצץ שקועות. לא נעים עם רגלים יחפות. לצידו האחד, בריכת נופרים שעכשיו היא בשיא פריחתה, מלווה ברחש של מי מפל נופלים, והיא כולה כזו אגסית וסגורה ברצועת בטון אפור סביבה. ומצידו השני של השביל, פריחת שיחים ריחנית מלווה בצבעי לבן וורוד. שביל שמרחיב את הנשמה. גם בצאתך וגם בבואך וגם בעזבך. משם לשער הכניסה, לבן חצי עגול ונמוך, שמתוחם משני צידיו בקיר אבנים, סוג של ירושלמיות. ככה אני נכנס ויוצא ועוזב, בא והולך. לגמרי הולך. ועכשיו גם כותב על הקטע הקצר בן עשה מטרים בלבד שמוביל משער הכניסה לחצר ועד לדלת התכלת שחוסמת את הכניסה לבית. יש חוץ ויש פנים, כמו גם של המחשבות שלי. הקטע הקצר הזה מוביל את ומוביל מ- וכל פעם שאני משתמש בו חשוב שאהיה מודע - האם ביציאתי אני מוכן לקראת הבאות בעולם? או אם כניסתי לביתי אהיה עצמי. אומרים "ביתו של אדם הוא מבצרו", אבל שלי פתוח לכל הרוחות. אז זה השביל שכמה שהוא קצר, מתברר שיש לו את אורך הנשימה שלו.
יצאתי לשביל הכורכר ופניתי לחורשת האקליפטוסים, שהיא ה"יער" שלנו, כולל האלונים הנישאים שנושקים לגג הרעפים. שמאלה משם זה רחוב דגניה, שמוביל בבטחה, אם פונים בו מזרחה, עד לבית הקברות בעין-עירון. לאורך שביל הכורכר הפונה לרחוב דגניה, מזדקרים להם שני עצי דקל תמירים עם כפות שחלקם יבשות ומרשרשות כל אימת שהיונים חוסות בצילם ובתוכם. וחלקם העליון ירוק עד שיגיע תורם להתייבש.
בהמשך השביל, 5 חמישה עצי זית נושאי פירות שחורים שאני אוהב לצבוט את פריין עד לכדי נזילת שמן הזית לכף ידי השקערורית ומשם ללשוני ואחר כך לטעם הקהה שיציף את גרוני ונחירי. הטעם של האדמה, ריח של חיים פשוטים, טבולים בשמן זית, גם בלי פיתה, זעתר ולבנה, למרות שבמקרה הזה זה מומלץ. אם מסתכלים ממש במרחק הנכון, רואים למה עץ הזית הוא כזה סמל לשורשיות כל כך עמוקה. גזעו היציב יושב על פני הקרקע וכולו אומר נוכחות. הוא מכוסה בקליפות חומות-שחורות, אבל לא כקטע אחד יחיד. מענפיו ועד לחלקו התחתון של הגזע עץ הזית מחורץ לכל אורכו. קליפות אורכות, קליפות רחבות, קליפות מהודקות וקליפות רופפות, שמעליהן ענפים רבי עלים, סוככים, המאפשרים לקרני השמש לחדור מבעדם. כשמתבוננים במרחק הנכון בשורת עצי הזית על השביל לרחוב דגניה, רוצים להצמיח שורשים ולהתחבר אליהם באופן תת קרקעי. מכאן, אתם מבינים שהיציאה מהבית טומנת בחובה חיים.
אני פונה מזרחה, לאיפה שהחיים מסתיימים, ובוחר לצעוד לאורך כביש האספלט השחור והמתעקל, עד לפתחו של בית הקברות שלמול המושב השיתופי עין-עירון. בית הקברות באמצע החיים לא מוסתר, מזמין. שרק לא יתמלא. הקצב הנוכחי למען האמת מדאיג אותי. פניתי מעם הזיתים, שהפעם מגוון העלים האפורים גבר על הירוקים, ועליתי על הכביש שמאלה, כשמשני צידיו בתי מגורים רגילים. עם עצי פירות בכניסה, כלניות שפורחות בעונתן ופסלים של גמדים לאורך שביל הכניסה, אולי כדי שבעלי הבית ירגישו גבוהים ואולי בגלל מצב הרוח העליז שצחוקם המפוסל גורם לאנשים החיים והעוברים דרכם. אצלי אין גמדים. כולם שווים באורכם, ברוחם ובפשטותם.
בפינה בית האניה. הולכים קצת קדימה בסיבוב החד לכיוון כפר פינס, מול מקבץ בתים מכוער, מה שהיה פעם מטע אבוקדו וכעת עומדת לה שם שכונת הגלריה. לא תמונה ולא הוד ולא הדר. סתם בתים בצבע כהה, כולם אותו דבר. ניכר פה שהקבלן ממקסם את אחוזי הבניה שלו לרעת התושבים ומקצוע האדריכלות. מול הגלריה, בסיבוב, צמוד למדרכה בצד ימין, בית דו קומתי שחזותו העגולה רק מחכה למשוטים ארוכים שיצאו מחלונותיו העליונים והתחתונים וישיטו את האניה לצלילי תזמורתו של פליני. אני מכיר את בעלי הבית. היינו בביתם הקודם שעמד למכירה, אך הוא היה גבב של חדרים חנוקים עם נסיון לבטא משהו תרבותי יותר. המשהו התרבותי היה דוקא בגינה המיוחדת בחוץ. גינה אמיתית של עצי תפוח, תפוז, מנגו ואשכוליות, מוקפים בגפנים ובשיחים פורחים, כשלכל שיח ופרי צלחת משלו, הממולאת בזבל אורגני. לבית האניה הם הביאו את גינתם הפורחת שממש צמודה לבית על חלקה גדולה ליד הגדר, כך שאפשר לראות הכל. ואני תמיד צופה בה, אוהב את פשטותה, עשרה וריחותיה. קצת כמו הענק וגנו, אני מתבונן ומתכנן כיצד לפלוש אליה וללכת לאיבוד בצמחייתה הענפה. אולי כך צריך להראות בית קברות אמיתי, אני מהרהר, וכי למה לא? למה רק מצבות קרות? מי המציא בכלל את הדבר הזה בית קברות? אני יודע למשל שאצל הדרוזים קוברים בחצר של הבית, כחלק מההמשכיות המשפחתית. לנו זה מחזה קשה, להיות קרובים כל כך למתים. אנחנו מעדיפים אותם רחוקים ככל האפשר, ואם אפשר גם, בעיר זרה אחרת.
אני ממשיך הלאה, לאורך כביש האספלט המוביל לארץ החיים, כשמשני צידי הכביש שדות חיטה כבושים, קצורים לקראת חג השבועות. אין מראה יותר מלבב מחבילות חציר סדורות לאורכו ולרוחבו של השטח הפתוח, שמסתיים בשרשרת עצי אלון ירוקים. משחק של צבעים, חום, זהוב, ירוק, מתנה מהטבע, לנו, ההולכים למותנו. וכשחבילות החציר הופכות באחת לחלק מתמונה אומנותית אימפרסיוניסטית. ויש שני סוגי חציר- המרובעות הגדולות והעגולות, שהן ממש ענקיות. לאחת קווים ישרים עם זוויות של תשעים מעלות. חדה, דוקרת. והשניה כולה 360 מעלות של תמימות, שלמות והדר. וכל אחת בדרכה ניצבת במרכזו של השדה, או בפאתיו, ויוצרת לעצמה סביבה חיה, עצמאית. ורק אני, שמחבר את כולם לתמונה אחת שלמה, מרגיש שיש פה עולם ומלואו. כל כך חי, כל כך אסתטי, וליבי רחב עלי, ואני מחייך עם עצמי, נושם מלוא ריאותי ואומר - זהו, אני מוכן.
קצת לפני בית הקברות יש הפניה שמאלה למושב עין עירון. בשלט על גבי גבעה מוגבהת מונחות אותיות הברזל, כל אחת במרחק שווה מהשניה, וביניהם שיחים פרחוניים. גם למושב שער כניסה עם שביל כמו אצלי. לכל מקום מוביל שביל, שצריך לעצור בו אצל השער. ואני הולך לפתוח לי את שער הרחמים. עכשיו אני צועד לאיטי, יותר מתבונן. יש עננים קרועים בשמים. הכביש, נדמה לי, הולך ונהיה צר, ואפילו קצת משובש. הבתים שבעין עירון מבלעים בכתמי ירוק. אני עובר את המשתלה עם השם המאוד יצירתי - "משתלת הגננים". בכניסה עציצי ענק, עצי דקל-קוקוס, ערמות של קומפוסט ורק אחר כך החממות של השתילים עצמם. במורד הכביש, אחרי בית הקברות, קצת למטה, יש עוד משתלה - "נירוונה". אליה אני לא אמור להגיע, כי היא כבר אחרי השער של בית הקברות. מסקרן אותי לחשוב מה זה אומר, האם בדרכי האחרונה דוקא לא אגיע לנירוונה? אולי אבקש רק סיבוב לפתחה, ואחר כך לחזור לשער הרחמים. להקבר בין "הגננים" ל"נירוונה" דוקא נשמע לי סבבה.
זהו. הגענו לסוף הדרך. סופם של חיים שלמים ומשמעותיים. זה הסוף, זה הסוף, ואולי סוף-סוף. אין דרך חזרה. הגופה צריכה להטמן באדמה. אדמה חולית אדמדמה. רק בבקשה קצת בעדינות, כשמטים את האלונקה באלכסון למטה, לידיו של הקברן. אפשר לקבל מכה בראש מהבלטה שיושבת באופן רוחבי ושאחר כך אמורה יחד עם שאר חברותיה לגונן עלי מלמעלה, ששופכים את האדמה והופכים אותי לקבור מתחת לתלולית פרחונית. זה הרגע הדרמטי במסע. עד עכשיו זה היה סוג של טיול בטבע. טיול שמלווה בזכרונות של חיים ושנוגע בחיים. כאן הוא היה גר, כאן הוא נהג להלך בינות לבתים, כאן הוא אהב להציץ, זה העץ ששימש כתחנת השתנה קבועה וזו השלולית שמעליה היה מקפץ כל חורף. אבל עכשיו, כל הזכרונות מקובצים בקבר אחד, צר מלהכיל. קצת כואב, רגלי מקופלות, גם כאן הקבלן ממקסם את תכניתו האדריכלית. אני לא שומע את הבכי, אני לא שומע את ההספדים, אני גם לא רואה יותר פנים. אני ישן שנת ישרים עד שהרימות יתחילו לכרסם בי. שרשרת של מזון. אם להיות רימה זה בקבר, למרות הגוף המצומק שהפך לקל משקל ביותר, אני מקווה שעוד השארתי דבר מה אכיל. התלולית הגיעה לסוף דרכה, הדברים נאמרו והפרחים פוזרו. שמישהו יצלם לי ויוריד לי למטה. חיבוקים אחרונים ופרידה. אני נשאר לבד בקבר, כל השאר פונים חזרה, מי ברכב ומי ברגל, לאורכו של כביש האספלט שמצידיו אותם בתים, ומגיעים לנחם דרך שביל הכורכר, שער הברזל הנמוך ושביל הבטון המרוצף בחצץ שקוע. פעם הייתי.
יצאתי לשביל הכורכר ופניתי לחורשת האקליפטוסים, שהיא ה"יער" שלנו, כולל האלונים הנישאים שנושקים לגג הרעפים. שמאלה משם זה רחוב דגניה, שמוביל בבטחה, אם פונים בו מזרחה, עד לבית הקברות בעין-עירון. לאורך שביל הכורכר הפונה לרחוב דגניה, מזדקרים להם שני עצי דקל תמירים עם כפות שחלקם יבשות ומרשרשות כל אימת שהיונים חוסות בצילם ובתוכם. וחלקם העליון ירוק עד שיגיע תורם להתייבש.
בהמשך השביל, 5 חמישה עצי זית נושאי פירות שחורים שאני אוהב לצבוט את פריין עד לכדי נזילת שמן הזית לכף ידי השקערורית ומשם ללשוני ואחר כך לטעם הקהה שיציף את גרוני ונחירי. הטעם של האדמה, ריח של חיים פשוטים, טבולים בשמן זית, גם בלי פיתה, זעתר ולבנה, למרות שבמקרה הזה זה מומלץ. אם מסתכלים ממש במרחק הנכון, רואים למה עץ הזית הוא כזה סמל לשורשיות כל כך עמוקה. גזעו היציב יושב על פני הקרקע וכולו אומר נוכחות. הוא מכוסה בקליפות חומות-שחורות, אבל לא כקטע אחד יחיד. מענפיו ועד לחלקו התחתון של הגזע עץ הזית מחורץ לכל אורכו. קליפות אורכות, קליפות רחבות, קליפות מהודקות וקליפות רופפות, שמעליהן ענפים רבי עלים, סוככים, המאפשרים לקרני השמש לחדור מבעדם. כשמתבוננים במרחק הנכון בשורת עצי הזית על השביל לרחוב דגניה, רוצים להצמיח שורשים ולהתחבר אליהם באופן תת קרקעי. מכאן, אתם מבינים שהיציאה מהבית טומנת בחובה חיים.
אני פונה מזרחה, לאיפה שהחיים מסתיימים, ובוחר לצעוד לאורך כביש האספלט השחור והמתעקל, עד לפתחו של בית הקברות שלמול המושב השיתופי עין-עירון. בית הקברות באמצע החיים לא מוסתר, מזמין. שרק לא יתמלא. הקצב הנוכחי למען האמת מדאיג אותי. פניתי מעם הזיתים, שהפעם מגוון העלים האפורים גבר על הירוקים, ועליתי על הכביש שמאלה, כשמשני צידיו בתי מגורים רגילים. עם עצי פירות בכניסה, כלניות שפורחות בעונתן ופסלים של גמדים לאורך שביל הכניסה, אולי כדי שבעלי הבית ירגישו גבוהים ואולי בגלל מצב הרוח העליז שצחוקם המפוסל גורם לאנשים החיים והעוברים דרכם. אצלי אין גמדים. כולם שווים באורכם, ברוחם ובפשטותם.
בפינה בית האניה. הולכים קצת קדימה בסיבוב החד לכיוון כפר פינס, מול מקבץ בתים מכוער, מה שהיה פעם מטע אבוקדו וכעת עומדת לה שם שכונת הגלריה. לא תמונה ולא הוד ולא הדר. סתם בתים בצבע כהה, כולם אותו דבר. ניכר פה שהקבלן ממקסם את אחוזי הבניה שלו לרעת התושבים ומקצוע האדריכלות. מול הגלריה, בסיבוב, צמוד למדרכה בצד ימין, בית דו קומתי שחזותו העגולה רק מחכה למשוטים ארוכים שיצאו מחלונותיו העליונים והתחתונים וישיטו את האניה לצלילי תזמורתו של פליני. אני מכיר את בעלי הבית. היינו בביתם הקודם שעמד למכירה, אך הוא היה גבב של חדרים חנוקים עם נסיון לבטא משהו תרבותי יותר. המשהו התרבותי היה דוקא בגינה המיוחדת בחוץ. גינה אמיתית של עצי תפוח, תפוז, מנגו ואשכוליות, מוקפים בגפנים ובשיחים פורחים, כשלכל שיח ופרי צלחת משלו, הממולאת בזבל אורגני. לבית האניה הם הביאו את גינתם הפורחת שממש צמודה לבית על חלקה גדולה ליד הגדר, כך שאפשר לראות הכל. ואני תמיד צופה בה, אוהב את פשטותה, עשרה וריחותיה. קצת כמו הענק וגנו, אני מתבונן ומתכנן כיצד לפלוש אליה וללכת לאיבוד בצמחייתה הענפה. אולי כך צריך להראות בית קברות אמיתי, אני מהרהר, וכי למה לא? למה רק מצבות קרות? מי המציא בכלל את הדבר הזה בית קברות? אני יודע למשל שאצל הדרוזים קוברים בחצר של הבית, כחלק מההמשכיות המשפחתית. לנו זה מחזה קשה, להיות קרובים כל כך למתים. אנחנו מעדיפים אותם רחוקים ככל האפשר, ואם אפשר גם, בעיר זרה אחרת.
אני ממשיך הלאה, לאורך כביש האספלט המוביל לארץ החיים, כשמשני צידי הכביש שדות חיטה כבושים, קצורים לקראת חג השבועות. אין מראה יותר מלבב מחבילות חציר סדורות לאורכו ולרוחבו של השטח הפתוח, שמסתיים בשרשרת עצי אלון ירוקים. משחק של צבעים, חום, זהוב, ירוק, מתנה מהטבע, לנו, ההולכים למותנו. וכשחבילות החציר הופכות באחת לחלק מתמונה אומנותית אימפרסיוניסטית. ויש שני סוגי חציר- המרובעות הגדולות והעגולות, שהן ממש ענקיות. לאחת קווים ישרים עם זוויות של תשעים מעלות. חדה, דוקרת. והשניה כולה 360 מעלות של תמימות, שלמות והדר. וכל אחת בדרכה ניצבת במרכזו של השדה, או בפאתיו, ויוצרת לעצמה סביבה חיה, עצמאית. ורק אני, שמחבר את כולם לתמונה אחת שלמה, מרגיש שיש פה עולם ומלואו. כל כך חי, כל כך אסתטי, וליבי רחב עלי, ואני מחייך עם עצמי, נושם מלוא ריאותי ואומר - זהו, אני מוכן.
קצת לפני בית הקברות יש הפניה שמאלה למושב עין עירון. בשלט על גבי גבעה מוגבהת מונחות אותיות הברזל, כל אחת במרחק שווה מהשניה, וביניהם שיחים פרחוניים. גם למושב שער כניסה עם שביל כמו אצלי. לכל מקום מוביל שביל, שצריך לעצור בו אצל השער. ואני הולך לפתוח לי את שער הרחמים. עכשיו אני צועד לאיטי, יותר מתבונן. יש עננים קרועים בשמים. הכביש, נדמה לי, הולך ונהיה צר, ואפילו קצת משובש. הבתים שבעין עירון מבלעים בכתמי ירוק. אני עובר את המשתלה עם השם המאוד יצירתי - "משתלת הגננים". בכניסה עציצי ענק, עצי דקל-קוקוס, ערמות של קומפוסט ורק אחר כך החממות של השתילים עצמם. במורד הכביש, אחרי בית הקברות, קצת למטה, יש עוד משתלה - "נירוונה". אליה אני לא אמור להגיע, כי היא כבר אחרי השער של בית הקברות. מסקרן אותי לחשוב מה זה אומר, האם בדרכי האחרונה דוקא לא אגיע לנירוונה? אולי אבקש רק סיבוב לפתחה, ואחר כך לחזור לשער הרחמים. להקבר בין "הגננים" ל"נירוונה" דוקא נשמע לי סבבה.
זהו. הגענו לסוף הדרך. סופם של חיים שלמים ומשמעותיים. זה הסוף, זה הסוף, ואולי סוף-סוף. אין דרך חזרה. הגופה צריכה להטמן באדמה. אדמה חולית אדמדמה. רק בבקשה קצת בעדינות, כשמטים את האלונקה באלכסון למטה, לידיו של הקברן. אפשר לקבל מכה בראש מהבלטה שיושבת באופן רוחבי ושאחר כך אמורה יחד עם שאר חברותיה לגונן עלי מלמעלה, ששופכים את האדמה והופכים אותי לקבור מתחת לתלולית פרחונית. זה הרגע הדרמטי במסע. עד עכשיו זה היה סוג של טיול בטבע. טיול שמלווה בזכרונות של חיים ושנוגע בחיים. כאן הוא היה גר, כאן הוא נהג להלך בינות לבתים, כאן הוא אהב להציץ, זה העץ ששימש כתחנת השתנה קבועה וזו השלולית שמעליה היה מקפץ כל חורף. אבל עכשיו, כל הזכרונות מקובצים בקבר אחד, צר מלהכיל. קצת כואב, רגלי מקופלות, גם כאן הקבלן ממקסם את תכניתו האדריכלית. אני לא שומע את הבכי, אני לא שומע את ההספדים, אני גם לא רואה יותר פנים. אני ישן שנת ישרים עד שהרימות יתחילו לכרסם בי. שרשרת של מזון. אם להיות רימה זה בקבר, למרות הגוף המצומק שהפך לקל משקל ביותר, אני מקווה שעוד השארתי דבר מה אכיל. התלולית הגיעה לסוף דרכה, הדברים נאמרו והפרחים פוזרו. שמישהו יצלם לי ויוריד לי למטה. חיבוקים אחרונים ופרידה. אני נשאר לבד בקבר, כל השאר פונים חזרה, מי ברכב ומי ברגל, לאורכו של כביש האספלט שמצידיו אותם בתים, ומגיעים לנחם דרך שביל הכורכר, שער הברזל הנמוך ושביל הבטון המרוצף בחצץ שקוע. פעם הייתי.