סיפורה של אשה זו מעורר התפעלות ודמיון ומחזיר אותנו אל ימי הביניים, אז נלחמו צבאות אבירים לא רק באירופה אלא גם כאן, במזרח התיכון שלנו [1]. שָגַ'ר א-דֻר (עץ הפנינים) הובאה כשפחה צעירה ממוצא ...
זהר יולס ממושב מרחביה, אמא לשלושה, סבתא לאחת, תמיד תלמידה. אמנית יודאיקה:"הצגתי לפני נעם, ביתי הבכורה, את עניין האושפיזות לסוכה.
נעם כותבת עבודת מחקר באוניברסיטת חיפה אודות התקופה הממלוכית. מאז החלה את מחקרה נחשפה כל המשפחה לסיפורי התקופה, חלקם התרחשו ממש בשדות מרחביה.
דיברנו הרבה על הדמות המעניינת של הסולטאנית , השווינו למלכת אסתר, דמיינו משי וארגמן, תכשיטים וחרבות, וכוח נשי במערכות גבריות.
ואז הלכנו לבנות סוכה ולעשות שרשרות."
סיפורה של אשה זו מעורר התפעלות ודמיון ומחזיר אותנו אל ימי הביניים, אז נלחמו צבאות אבירים לא רק באירופה אלא גם כאן, במזרח התיכון שלנו [1]. שָגַ'ר א-דֻר (עץ הפנינים) הובאה כשפחה צעירה ממוצא תורכי לקהיר, אל ארמון הסולטאן א-צאלח איוב, אחד מצאצאיו של צלאח א-דין . האגדות שנשזרו בשמה של שג'ר א-דר וסופרו על ידי מספרי המספרים המקצועיים שהנעימו את זמנם של שוכני בתי הקפה בקהיר ובדמשק מספרות שהיא הייתה נצר מלוכה. המדקדקים יטענו שמוצאה היה צ'רקסי. כך או כך, הן לפי האגדות והן לפי המקורות ההיסטוריים שג'ר א-דר הפכה עד מהרה לבת זוגו ולאשת סודו הקרובה ביותר של הסולטאן.
הסולטאן א-צאלח איוב שלט על רקע יריבות מתמשכת עם אחיו והנהיג משטר עצמאי שבו היה מקום מיוחד במינו לבת זוגו, שג'ר א-דר ולממלוכים שנמנו על משמר העלית שלו. הוא העניק לשג'ר א-דר ולממלוכים סמכויות נרחבות, באופן שחרג מעקרונות שמירת הכוח השושלתית.
זה אולי המקום להזכיר שגם הממלוכים, ממש כמו שג'ר א-דר, היו במקורם עבדים שנאספו מהמרחבים השוממים של הערבות האירו-אסיתיות בהן נדדו שבטים שכונו 'תורכיים'. לכן, למרות שמעמדם, מעמד העבדות הצבאית, היה מיוחד ורב רושם נחשבו הממלוכים זרים, ממש כמו שג'ר א-דר, לאוכלוסיה ולנהגים המקומיים.
שג'ר א-דר מלווה את בן זוגה בתקופת שלטונו, מכירה את כל רזי הממלכה ונהגי החצר. כאשר הסולטאן נמצא הרחק מקהיר בירתו, חותמת שג'ר א-דר על הצווים הסולטאניים בשמה. היא נמצאת לצד א-צאלח איוב גם כשהוא שומע על התקדמות אבירי מסע הצלב השביעי תחת פיקודו של לואי התשיעי לחופי מצריים ויוצא למסע הקרב האחרון שלו. כאשר הסולטאן נפטר בעיצומו של הקרב הגורלי בין הממלוכים לצלבנים, מבינה שג'ר א-דר שאין זה זמן להתאבל ומחליטה להסתיר את דבר מותו של בעלה בכדי לא לפגוע במורל הצבא והעם. לאחר שהייתה שותפתו המלאה של בעלה בעת שלטונו, נוטלת שג'ר א-דר באופן טבעי את תפקידו ושומרת בחשאי, מחשכת אוהלה, על שלמות הממלכה והצבא עד לניצחון המכריע. ברית חשאית נרקמת בין שג'ר א-דר לבין הממלוכים הבכירים, במסגרתה מכירים הקצינים ביכולות השלטון וההנהגה של שג'ר א-דר ובזכאותה לרשת את מקומו של בעלה כשליטה.
אך מה שנראה הגיוני וטבעי הן לממלוכים, הן למספרי הסיפורים והן לקוראי ההיסטוריה, לא עמד בקנה אחד עם המסורת והתפיסות באזורים המוסלמיים. כך קורה שלאחר שבשנת 1250מכתירים קציני הצבא הממלוכי את שג'ר א-דר כ'סולטאנית', הם נתקלים בהתנגדות עזה מצד הח'ליף המוסלמי היושב בבגדאד ומצד האוכלוסייה המקומית שאינה מוכנה לקבל עליה שלטון אישה. בכדי לפתור בעיה זו מסכימה שג'ר א-דר להינשא לאחד ממפקדי הצבא הממלוכי ולשלוט עימו. בהמשך תביא שג'ר א-דר למותו של בעלה זה ותסיים את חייה שלה בנסיבות טראגיות.
תקופת שלטונה הקצרה של שג'ר א-דר מונצחת במורשת המוסלמית כמיתוס של עוצמה ותבונה נשית. מעניין לראות שלמרות שמתחה את גבולות המגדר והדת המקובלים, שמה של שג'ר א-דר נזכר עד ימינו כמופת להתנהגות נשית ולמסירות דתית. הניסיון להעניק נופך אסלאמי למוצאה ולמקומה המקורי בחצר הסולטאן השתרש במסורת כתפאורה בלבד ולא כתנאי להפיכתה למיתוס. בהצטרפה לשורה של נשים נכבדות בהיסטוריה של האסלאם, מתוארת שג'ר א-דר בדרך כלל כיפה ופקחית, ערמומית במידת הצורך ונאמנה עד אין קץ לבעלה ולעקרונותיה...וכששומעים את סיפורה של שג'ר א-דר מתברר שהמיתוס אינו שלם בלי סיפורו של א-צאלח איוב, שבחר באהבה והערכה הדדית על פני מנהגים ומוסכמות וצירף למיתוס העוצמה הנשית את מיתוס העוצמה הזוגית.
"ספירת יסוד משולה לזכריות ומקושרת לאיבר הרבייה הגברי. היא מקבלת שפע מהספירות הקודמות ומעבירה אותו אל ספירת המלכות. היא הכוח שמחבר בין האידאות האלוהיות למציאות, ובה מתבצע המעבר מהעולם השמימי אל העולם הארצי. הספירה מקושרת גם לדמותו של יוסף הצדיק;" ויקיפדיה
[1] ובשפה פחות ציורית: שנת 1250 לספירה, ערב עליית הממלוכים לשלטון ופתיחת התקופה המכונה 'התקופה הממלוכית'.