סוף אוגוסט 2014, אלול תשע"ד. עוד רגע מתחילה שנתה השניה של מכינה ישראלית לבנות מבית יוזמות ימין אורד המופיעה בעמוד הבית תחת I WILL  כראשי תיבות ל - Israeli Women In Life Learning. כעשרים בנות תתחלנה שנה אינטנסיבית עם צוות מנחות,רובן נשים, שנה אחת לפני ההתגייסות לצה"ל. אחד הנושאים הראשונים שעולה במפגשי דיבור פשוט, אותם אני מקיימת אחת לשבוע עם בנות המכינה, הוא המושג 'בית'.

מה הוא בית? מה הופך מקום לבית? איזה בית אני רוצה לעצמי? מה קושר אותי לבית ומתי ה"קושר" הופך "כובל"? ומה אם הבית איננו טוב לי? איך מתמודדים עם בדידות בבית? האם יכול אדם שיהיו לו בתים רבים, שונים? 

רגע אחרי כניסתה לתוקף של הפסקת האש במבצע או מלחמת "צוק איתן" עומדת סוגיית הבית, יותר מתמיד,  בלב הדיון הישראלי. השמירה והטיפול בבית, בנירים, גבה השבוע חייהם של שני גברים, הטביע חותם על שתי נשים שהפכו אלמנות ועל שמונה ילדים שהיו ליתומים. וכמה פצועים שחייהם וחיי משפחותיהם לא יהיו עוד כשהיו...רגע לפני השקט.

ראיתי ראיון טלויזיה סבתו של דניאל טרגרמן ז"ל מנחל עוז. אישה חזקה, שורשית וכנה, שאמרה לכתב הטלויזיה בתום השיחה "לא הולכת לשום מקום. זה הבית שלי. אין לי בית אחר".

שישים שנה יושב נחל עוז [כמו גם נירים, תלמי יוסף ועוד] על גבול עזה ומהווה בית לקרוב לארבע מאות תושבים. ההסטוריה של המקום רצופת סכנות, הרוגים, פצמר"ים ורקטות כשל שאר ישובי עוטף עזה. האם הצליחה המערכה הזו לשנות את המציאות? האם יש "מחיר" למה שיעברו 70 משפחות הרוגי ועשרות משפחות פצועי "עופרת יצוקה" בכל יום ויום?    האם הבית שלהם, שלנו, בטוח יותר? 



* בלינק, המצורף למטה, ראיון עם האמן יואב בן דב על בית, תערוכתו בגלרייה אנגל בת"א