"תם טכס יום העצמאות השבעים למדינת ישראל!" הקריין יודיע בעוד דקות ספורות, ואני מול המסך אחרי היום הבלתי אפשרי הזה שנע מבית קברות לבית הילולות שלא לומר בית זו... לנוכח מה שקדם לאירוע המופלץ מלא הסיסמאות ונאומי הבחירות. יום קשה, מעיק.

כן, מדליקות ומדליקי המשואה היו ראויים בעיני ומודה שהתרגשתי בעיקר מהנשים שבהם, אבל האירוע כולו הפגיז בהגזמה, שמחה, עליצות והתרגשות שלא תאמה כלל את רגשות העצב והחרדה המלווים אותי בימי ה"חג" האלו בהצצה אל שבעים שנותינו ובעיקר אל מול אלו הצפויות. אבל לא לשם כך הטרדתי אתכן היום ולא על זה חשבתי שנדבר. העניין שמלווה אותי היום הוא מעמד הטכסים בחיינו והכוח שהענקנו להם.

בתור חילונים ויתרנו על המון טכסים יהודיים באנחת רווחה והקלה. בעצם, לא על הכל ויתרנו... בית מילה, בר מיצווה, הדלקת נירות חנוכה וליל הסדר הם מקצת מהטכסים שנטבעו ומתקיימים גם בבתים חילוניים, אבל בין הטכסים הפרטיים האלו שיבצנו לנו טכסים ישראלים המקבעים שוב ושוב סיסמאות שהאוזן לא יכולה לשאת עוד.

כן, אני מדברת על ימי הזכרון לחללי צהל וחללי פעולות האיבה. מן ימים כאלו בהם כולנו חלק מטקסים חילוניים, ישראליים, שמקדשים את מתינו מבלי לערער על מי ששלח אותם לקרב ומבלי להרהר בקול רם על הפסד חייהם, על הנזק הבלתי הפיך שנגרם לסובבים אותם, לחווים את אבדנם. אנו מעלים את קרבן על נס אל מול הדור הבא, אל מול אלו שממשיכים להקריב בכל יום מחדש בגעגוע מטורף וכאב לב בלתי נסבל. 
2018