היום שרפתי טוסטים. שתי פרוסות החלה שפרסתי לי נכנסו לטוסטר אובן ויצאו ממנו מפויחות היישר לפח האשפה. אפילו האופציה לגרד את השכבה השרופה, כמו שמגרדים קשקשי דג מעורו, לא עמדה כאן. לפח וחסל.  

לפני כחצי שנה הגעתי לאזור פלורנטין משוטטת בלי מטרה או כיוון מסוים. מבעד לחלון ראווה לא גדול  קרצו אלי תיקים וארנקי עור שעוררו מיידית תחושת נוסטלגיה ו-deja vu ... היה בהם את אותה פשטות ובסיסיות שאפיינה עיצוב בעור בשנות השבעים-שמונים ועם זאת היה ברור שיצאו הרגע מתחת ליד תופר מיומנה. נכנסתי, בטח שנכנסתי...

עמוד פייסבוק חדש, תמים למראה, מסעיר את הרשת, במיוחד את הנשים שברשת. שמו אחת מתוך אחת ומה שכתוב מתחת לשם הוא ....

זרעי קיץ 
נישאים ברוח 
מעירים זכרונות 
מעוררים ערגונות 
זרעי קיץ באים בנחיריים 
ורומזים איזה קיץ 
הולך להיות -

מה צפוי לילדה הגדלה באפריקה? רק בגלל שהיא ילדה..... Because I am a girl

לכל דור יש משחקים, שירים ותמכרויות משלו. הדרך היחידה שלנו להיות בענינים היא לא לפספס אירועי התמכרות כאלו, במיוחד כשהם כל-כך מדליקים...

"עדית, זה אבי"
"???" "
מצאתי ארנק של מישהי סינית עם כרטיס ביקור שלך"
"???"

הבוקר קמתי שמנה. יש ימים כאלו. זה לא באמת קשור למשקל, לא באופן ישיר ומוחלט. 
תמיד נחשבתי מלאה או גדולה או כבדה. בתיכון היה בן אחד, חכם דווקא, שבכל פעם שעצבנתי אותו, וזה קרה הרבה, סינן מבעד לשפתיו כשהוא מותח את המילה עד כמה שאפשר למתוח אותה..."שמנההה!"

״כן, היא חדשה המכונה. אני עוד מתרגשת ממנה״ אמרה טכנאית הממוגרפיה בחיוך כבוש
״היא דיגטלית״ הוסיפה,

היום ה' בתמוז, הוא יום השנה ה- 21 לפטירתו של אבי שעזב אותנו באופן פתאומי בהיותו בן 56 שנה בלבד. זה קורה לא מעט שמתים ככה פתאום ואין הרבה נחמה במצבים האלו חוץ מהזמן שחולף ומרכך קצת את הזיכרון ומקל מעט את הגעגוע. עיקר הגעגוע הוא זה למגע, לחיבוק, לנוכחות הפיזית, כי במקום של הרוח הוא תמיד קיים ונמצא.  

אבל לא זה מה שרציתי לספר...
כי אבא שלי, אחרי מותו, נתן לנו מתנה, מתנה ששנים רבות חלקתי אותה רק עם מעט מאוד אנשים, כאלו שהרגשתי שזקוקים לנחמה הזאת ועד היום אני לא יודעת עד כמה באמת הם מצאו נחמה בספור הלא יאומן הזה וגם התביישתי קצת..