יצא לי, שלא באשמתי, להתנתק מהיומיום לשבוע. סדנה של שישה ימים בבית דניאל בזכרון יעקוב, חו"ל במרחק חצי שעה מהבית. כחלק מהרוטינה של הסדנה הוזמנתי כל בוקר, לאחר מעגל של חימום וחילוץ שרירים וברכות לגורמי השמיים והארץ ופלאי היקום, לשהות כעשר דקות בטבע ולכתוב. החלטתי לשתף בחלק מהגיגי אולי כדי להודות על האפשרות שעומדת לרשותי בכל יום ואני כל-כך ממעטת לקחתה.

השתאות 01
עונה חורפית כזו, בלי טיפה של גשם, מאתגרת את הטבע כמו גם את בני האדם...

אפילו התבוננות שטחית, ראשונית, חושפת את עוצמתם של ירוקי העד ששורשיהם נטועים עמוק או רחב באדמה הפורייה  כמו אלת המסטיק, האלונים ואספרגוס בר, המצליחים, גם בחורף כזה, לינוק מן האדמה את הדרוש להם להשרדות. גם באגף הפרחים בולטות הרקפות והאיריות הבוקעות בעוז מבצלים שמאגריהם התמלאו בעונה שעברה... מחסני מזון לחרום המאפשרים לבוקעים מהם להראות כאילו בחורף רווי גשמים עסקינן.

לעומתם, שאר הירק המלבלב מהקרקע מראה כוונות טובות וירוקות אך כבר ניתן להבחין בהרכנת הראש, בהצהבת קצוות הגבעולים ובתחילתה של כמישה לא צפויה. אלו, שכל מזונם ניסמך על כאן ועכשיו אינם יכולים שלא להעיד על מה שבאמת קורה או לא קורה כאן.

כמה דומים צמחים אלו אלינו, בני האדם. כשהפקעת שלנו מלאה משנים עברו, מחוויות מעצימות, מאירועים מכוננים, גם ההווה שלנו - קשה וצחיח ככל שיהיה - לא יכמיש ולא ינביל ולא יתעמר בנו. שורשים עמוקים, פרושים או פקעת מלאה הם שיתנו לנו את היציבות והעוצמה לבצורת הבאה.


השתאות 02
הבוקר קיבל את פני בטללים רבים. פינות של קסם הקיפוני ושיקפו את הרוגע שבליבי. ראיתי את קרני שמש הבוקר משתקפות בטיפות הטל,  משתברות, צובעות, משחקות בתעתועי ראייה. ראיתי את הצל הענק שמטיל גופי על האדמה והעשב הירוק ועלתה בי דאגה גדולה לאותו צל שאנו בני האדם מטילים על כדור הארץ שלנו בחוסר הרגישות שלנו לצרכיו, למוגבלות משאביו, לאנושיותו.

מסביבי היו עדויות רבות לפשיעה שלנו. שקיות של חומרי בניין צהובות מפלסטיק קשיח ועבה שאיננו מתכלה נראו מרחוק כמו כתם של קבוצת חרציות בפריחתן, שקית כתומה תלתה על ענף של עץ, תחתית נטושה של כוס בירה, "זולה" שיכלה להיות פינת חמד ממוחזרת, שברי לבנים חציים ארוזים בשק פרום שוליים, אריזה של כדורי אקדח. טבע?!

 























השתאות 03
החיים בטבע אינם בודדים. מצד הצמחים ובעלי החיים זאת אומרת.
צמחים נכרכים זה על גזעו של זה. חוסים זה בצילו של האחר. מתכרבלים, מנהלים דיאלוג של דו או רב קיומיות בינם ובין עצמם ועם עולם החי שסביבם, גם.

תל נמלים פעלתניות מסתתר ליד גזע עץ מחורר. תלליות עפר מתוחח מעידות על עולם מחילות שלם של החולד ובני ביתו נסתרים מעיני. קליפה של עץ מוטלת ברישול על אבן, צורות מתמשכות, משלימות כמו עיצוב ביד אמן. מארג קורים לוכד טללי בוקר כמו לוע של הר געש קטנטן ושברירי. טבע.

קלטתי את עצמי מתבוננת, חוקרת, משתהה ומשתאה. כל כך מעטים הם הרגעים בהם אנו משתהים על הדברים, על החיים. כל-כך נדירים הפעמים בהם אנו נותנים את הרגע הנוסף, אותו רגע שמתגמל אותנו בחשיפה של רבדים ושכבות ומבהר את המהות. 

מהות היא שפה הדורשת קשב, השתהות, רגעים. היא שפה שאנו דוברים רק בקושי רב בין הרווחים הנדירים של מהירות חיינו. אם רק נקשיב עוד רגע קט, אם נשתהה...






 


* צילומים נוספים בגלריה