15.11.2012
צלם אמיל סלמן


תמונה אחת במצגת "תמונת השבוע של צלמי הארץ" המתחלפים במקצב אחיד מול עיני הקורא, תפסה את עיני ולא הרפתה ממני. הקלישאה האומרת שתמונה שווה ים של מילים יש בה מן האמת אבל לפעמים נדמה לי שאותה תמונה שיכולה לעבור ללא הדגש מיוחד אצל אחדים, אם אוסיף לה את מבול המילים שגאה בי, אולי תיטען במשמעות נוספת...

מירה שארףביום הראשון למבצע עמוד ענן, 15.11.2012, פגעה רקטה בבית דירות בקרית מלאכי וגבתה את חייה של מירה שארף. אשה צעירה בת 27 בסה"כ, אם לשלושה ילדים. מירה שארף הייתה אישה מאמינה, גדלה והתחנכה בחסידות סדיגוראומאז נישואיה שימשה כשליחת חב"ד בניו-דלהי והאמינה באל. בהארץ נכתב:

"בית חב"ד בדלהי הוא אחד הגדולים והבולטים המשתייכים לפלג הלא-רשמי של חב"ד, הפלג המשיחי, שיש לו נציגות גדולה גם בישראל. מרבית השליחים בהודו משתייכים לקבוצה זו, ואחת מהם, רחל, הנמצאת בפונה, סיפרה על קבוצה מגובשת של נשים שבשל המרחק ביניהן שומרות על קשר הדוק באמצעות הרשתות החברתיות. רחל סיפרה בראיון טלפוני ל"הארץ", מפונה, על שמוליק שארף שהחל בפעילות בבית חב"ד כבר כרווק, לפני יותר משמונה שנים, כעוזר לשליח בניו דלהי. לאחר נישואיו למירה קיבל את תפקיד השליח הראשי בבירת הודו. "כשהתקרב לחתונה כולנו ידענו שהוא ייקח רק בחורה שתהיה מוכנה לחיות יחד אתו במיין בזאר", סיפרה רחל, "מבחינת מירה, זה לא היה לבוא כמו כלה נורמלית שרוצה להקים בית עם עציצים ועם מפה יפה. בית חב"ד במיין בזאר זה קודם כל בית ציבורי, אין טיפה של פרטיות לאורך כל היום. אין מטבח פרטי. זה מקום סואן עם פרות, ריקשות, שלוליות וביוב. מירה נתנה מעצמה לאחרים, וככה הם חיו מאז החתונה. מתוך האלפים שעברו אצלם, אני לא יודעת כמה אנשים חשבו על האשה הנעימה והחייכנית, איך היא גרה במקום הזה עם שלושת הילדים שלה". 

ואז באה התמונה הזו ועצרה את נשימתי:
צילום אמיל סלמן

גופתה עטויית התכריכים של מירה שארף, שהייתה בהריון מתקדם, מונחת בבית הלוויות כשסביבה "צבא"גברים בשחור. אינני באה לשפוט את בחירתה ודרך חייה של הבחורה הזו ונראה לי שיחסית לבנות גילה האחרות שגדלו במערכת מדירת נשים חונקת ומפלה הצליחה מירה להפתח לעולם הרחב ולעשות טוב, הרבה טוב, למטיילים ישראלים ויהודים בהודו. אך אינני יכולה שלא להזדעזע מההלאמה הבלתי ניסבלת של חבורת הגברים השחורים על מותה של אישה כמו גם על חייה. אותם גברים שלא נותנים לנשים לשבת אלא בחלק האחורי של האוטובוס, שלא נותנים לאישה להתפלל אלא בעזרת נשים, שיוצאים מהחדר עם אישה מעיזה לשיר, אותם גברים מנכסים  לעצמם גם את האינטימיות של מותה. בחייה היא לא הורשתה להסתובב בקירבתם אך במותה הם אלו שיקיפו כחומה את גופתה?!

במקום בו הייתה אמורה מירה שארף להיות מוקפת בחברות, בנשים, באמהות שיובילו אותה ויקוננו עליה בדרכה האחרונה. במקום בו נערכת הפרידה האחרונה מאישה שבתוך הטירוף של הודו יצרה רשת תקשורת עם חברות שליחות כמוה, בונדינג נשי תומך, גם במקום הזה נכנסו הגברים השחורים ברגל גסה וכמו נקרופילים הלאימו את גופתה, את הזכות לדבר בשיבחה, את הכבוד להספידה ולהפרד ממנה.

to top
קישור חיצוני
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏זה היה בבית הקברות בראשון לציון. החברא קדישא היו הדמויות הרגילות עם הזקנים והכובעים השחורים וכו וכו. אבל הייתי גם בלוויות של חסידי ... לא זוכרת שמם. הגברים הלכו ראשונים והנשים אחריהם. אחרי שהם כיסו את הקבר, המשפחה אמרה את הפסוקים ואח"כ התקרבנו ממש וגם אני הייתי בין המספידים. זה היה בפתח תקווה ושם כל אחד בוחר איפה להקבר, לחסידי x יש חלקה שלהם עם המינהגים שלהם וכו וכך לחסידי y וכו. לא הייתי עושה מזה עניין. מוות של אישה כזו צעירה, זה מספיק כואב ולא נראה לי מתאים לעשות מהטפל עיקר. אם אנחנו כחברה היינו מחליטים ללמוד רק קצת על ה"אחרים" בעם שלנו, היה קורה פה איזה שהוא שינוי. גם לי מפריעים כל מיני התנהלויות של ... והאתגר שלקחתי על עצמי, וזה לא קל לי בכלל, זו הכלה ולא הכללה. תודה על האפשרות להתבטא בנושא. רחל ‏רחל כוכבי ‏@ 25 Nov 2012 16:40
‏את צודקת לגבי ההכללה. אני חוזרת בי ממנה. אני סקרנית, איפה זה היה??? גם בלויות פחות קיצוניות שהייתי בהן לאחרונה הנשים עמדו מורחקות... ‏Idit Segev ‏@ 25 Nov 2012 16:37
‏ סליחה, אני מנסיוני האישי בלוויות של הורי ז"ל, נוכחתי, הייתי, הספדתי, עמדתי הכי קרוב שאפשר וכו וכו.לפני הלוויה ביקשתי לראות את פניהם ופתחו מה שפתחו וראיתי ונפרדתי. וכן, אלה היו חברי חברא קדישא. לכן אני ממליצה לא לעשות הכללות. אם נשות חב"ד מקבלות על עצמן, מי אני שאשפוט?? רחל ‏רחל ‏@ 24 Nov 2012 22:22
‏רחל אינני שותפה לדעתך...לצערי התברר לי מניסיון שהוצאת הנשים מהלוויות, מהקרבה לאישה המתה, חל על כל מי שנאלץ לקבור מתיו דרך חברה קדישה. נכחתי לפני כשנתיים בלוייה במגדל העמק של אישה מן הישוב שבה לא יכלו בנותיה וחברותיה להתקרב ונאלצו ללכת הרחק מאחור...מקדימה היו מיני רבנים ואנשי "קודש" שלא היה להם שום קשר אמיתי עם הנפטרת. אני חושבת שנימה מפוייסת כלפי הדרת נשים עושה לכולנו נזק רב, גם לנשים מבפנים ובטח לנו, אלו שבחוץ. ‏Idit Segev ‏@ 24 Nov 2012 21:29
‏ תודה על הכתבה שלא קראתי ב"הארץ", באמת מרגש. בקשר לתמונה,לשמחתי אני כבר במקום מקבל וללא שפיטה. זכותה של קהילה לנהוג את מנהגיה. אני בטוחה שנשות הקהילה הזו עושות ותורמות המון למצב הקשה הזה, למשפחה האבלה ולסביבתה. אם באמת המופע הגברי הזה היה מעניין אותי, הייתי מבררת בגוגל או עם אנשים יודעי דבר, הרי מדובר בחב"ד... רחל ‏רחל ‏@ 24 Nov 2012 21:22
‏עידית יקרה אולי את המושגים את לא יכולה לחדש אבל את עצמך מחדשת לי בכל פעם בהתבוננות המופלאה שלך תודה לך על כתיבה נפלאה רגישה מרגשת שבת שלום אוהבת אותך חנה ידען כהן ‏חנה ידען ‏@ 24 Nov 2012 08:22
‏ועוד איך! העניין הוא, ואת זה לא כתבתי, שזה קורה היום גם בלוויות של נשים וגברים שלא בחרו לחיות בדרך הזו! ‏עדית ‏@ 24 Nov 2012 08:19
‏עדית יקרה, הבטתי בתמונה ונעתקה נשימתי ולמקרא דברייך נותרתי ללא מילים. זה פשוט מצליף לך ישר בבטן וחונק עד הגרון. מסתבר שאנו חיים לפי בחירתנו ולעתים אף עוזבים את העולם הזה בהתאם לאותה בחירה. ‏הדסה ‏@ 24 Nov 2012 08:15
‏הי, עדית, זה כל כך כל כך נכון וכל כך מקומם !! האם אני מבינה נכון ואת כתבת את הטקסט המרשים שמלווה את הצילום המזעזע של מירה שארף (פרט לציטוט מ"הארץ") ? אני שואלת כי רוצה את אישורך להעלות אותו לפייסבוק שלי, יחד עם הצילום. או, אולי יהיה נכון יותר שתעלי אותו לפייסבוק שלך ואני אעשה שרינג. בכל מקרה, נראה לי שיהיה חבל אם יקראו את זה רק קוראות הבלוג שלך. מה דעתך ? נאוה ‏נאוה שושני ‏@ 23 Nov 2012 21:48