מיקה הייתה בת 12כשצביקה נהרג. השנה היא מסיימת י"ב.
בעבודת האמנות שלה, שנעשתה בהנחיית טלי שביט בחרה מיקה לעסוק בזיכרונות שיש לה מאביה,
זכרונות קטועים, שבורים, מתעתעים.
מצורפים מילותיה של מיקה וצילומים בטלפון נייד שנעשו במיצג,
אשר נבנה בתוך חדרון קטן צר ותכלכל, בבית הספר קריית חינוך מעיין שחר בכפר החורש.
אותו חדרון ששימש את מיצג האמנות של איה אחותה הגדולה לפני שלוש שנים.
בעבודת האמנות שלה, שנעשתה בהנחיית טלי שביט בחרה מיקה לעסוק בזיכרונות שיש לה מאביה,
זכרונות קטועים, שבורים, מתעתעים.
מצורפים מילותיה של מיקה וצילומים בטלפון נייד שנעשו במיצג,
אשר נבנה בתוך חדרון קטן צר ותכלכל, בבית הספר קריית חינוך מעיין שחר בכפר החורש.
אותו חדרון ששימש את מיצג האמנות של איה אחותה הגדולה לפני שלוש שנים.
" הפרויקט שלי עוסק באבא שלי ובזיכרון שלי ממנו. העבודה שלי מתייחסת לזמן שעבר, כמעט שש שנים, ואיך הזיכרון חמקמק, מתעתע, קטוע ואף מטעה. העבודה שלי מנסה להציג את ההרגשה הזו, מנסה לבנות תמונה שלמה משברי זיכרון.
בחירת הכיוון לעבודה הייתה קשה. הנושא שבחרתי מעלה בי אינסוף
רגשות שסותרים ומשלימים זה את זה. הקושי היה בהתמקדות ברגש, תפיסה, ספציפית אחת.
החלטתי שהנושא שלי יוצג כמיצב ויכלול את הרגשת התעתוע במס' דרכים שונות: מהתקרה תלוי אובייקט המדמה מסוק אפאצ'י. בחרתי לא לעטוף את המסוק בחומר דמויי מתכת, משום שכך פנים המסוק נשאר גלוי ומבטא את החולשה שלו, הרכות. הוא נראה לא יציב.
ברחבי החדר, על הקירות השונים ישנן מראות. בכל מראה השתמשתי בחומר שונה שקשור להרגשה שלי מול הדמות.
המראה עם משחת העיצוב לא מגומרת, כאילו חלל המראה בולע אותה.
זו דמות אנונימית.
מנגד המראה עם
מקלות העץ
היא עמידה,
קשיחה,
יציבה.
בנוסף, ישנה המראה עם השברים. כאשר אתה עומד במקומות שונים ברחבי החדר ההשתקפות שלה 'שוברת' חללים שונים בחדר.
שאר העבודות בחדר הם קטעים. רגעים קצרים. רגעים שלי איתו, רגעים שלו ביומיום.
המדבר עבורי הוא איזכור ישיר לאבא. לכן בחרתי להציג אותו על נפח גדול מהחדר. גם בו השתמשתי במשחת עיצוב, על מנת שיהיה מוחשי יותר, פיזי יותר. בעל נוכחות.
הרצפה היא המחברת את החדר יחד, מה שיוצר אבסורד מסויים היות והיא בנוייה כולה משברים.
כל החדר הוא אוסף של קטעים, זכרונות, רגעים שאני מנסה לשחזר ולטוות יחד - שיצרו תמונה שלמה. זיכרון. התעתוע הוא שהזיכרון הוא דבר לא מוגדר, הזיכרון הינו סובייקטיבי. הזיכרון נתון לעיצוב שלי בלבד.
דמותו של אבי מתועתעת היות והיא קיימת כעת בזיכרון שלי. הזיכרון משתנה לפי הרגשה, תחושה. לפי מה שאני רוצה לזכור - אני משנה ומעצבת אותו. אך הוא מתעתע בי ואני בו. "
מיקה לופט, 06/2012