12 שנים בלי צביקה

הזמן החולף אין לו חזות ופנים משל עצמו רק המראות, האנשים והמקומות משקפים אותו.

12 שנה אחורה, בעין הסערה של מותך, הלכנו לבחור לך מקום. העץ הענק הזה שמוטת צילו רחבה היום, היה אז רק גזע דקיק ומעט עלעלים על כל גבעול. "צביקה צריך צל" אמרת "לא טובה לו השמש".  12  שנה והצל של העץ גדל והצל של לכתך לא קטן, הוא רק זז, משתנה. מקבל השתקפויות ופנים אחרות.    

כל שנה עומדים חבריך וחברותיך, אחיך ורעיותיהן, אחיניות ואחיינים, כל שנה יושבים הוריך והמשפחה ומכרים.  ‏ כל שנה מתכנסת הדבוקה הזו ומולה נעמדות בנותיך, איה-מיקה-יולי.  ‏ כל שנה הן גדולות יותר, בוגרות ונבונות עוד יותר. כל שנה הן פותחות נייר קמוט וסימני דמעות עליו, לוקחות נשימה עמוקה ומתחילות להקריא את שכתבו ברטט ליבן. ‏כל שנה, כבר 12 שנים, הן מרגשות את כולנו במילים, שמצליחות שוב ושוב  לטעת ממשות בהעדר, בכאב ובזמן החולף.

‏12 שנה.   ‏שערות שיבה שזרקו בראשינו, או ראשים שהפכו חלקים למשעי. קמטי הכאב והצחוק בפנינו, ארנה שנעשתה ספורטיבית ומלאת עשייה' ‏חורשת את העולם, קורעת יבשות ומסלולי הליכה ואפילו הים - ולא רק זה הקרוב -  ‏הפך לחלק משגרת הבוקר שלה.  ‏היית מאמין??   

גם השנה, 12 שנה אחרי, חום יולי-אוגוסט מטורף וההתחממות בגבולותינו מטורפים לא פחות, כאילו לא נשתנה דבר. בעירות, יריות, כלי מלחמה ואזעקות. הזמן עובר אבל תמונת המציאות הגבולות לא משתנה. לא ממש.  

יש נחמה בחבורה הזו שעוטפת את משפחתך המצומצמת והמורחבת, יש יופי בחברויות שנמשכות ומתהדקות בין מבוגרים וצעירים, יש ניצחון קטן על הזמן שעובר.   ‏  ‏

למדנו,  צביקה,  לחיות עם חסרונך   ‏לחיות חיים מלאים, שמחים וטובים. תמונתך מול דלת הבית  ‏אמנם לא השתנתה אך האהבה והחברות שלנו מנצחת אותו, את הזמן.  הוא לא יכול לך, לא יכול לזכרך.
26/07/2018



to top
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה