האישה שאני מזמינה להתארח כאן בסוכה היא סבתי מצד אבי, אגנסה (נוסיה) גבעון
סבתא שלי בכלל לא התכוונה להגיע לפה לארץ, היא הייתה בדיוק באמצע לימודי הרפואה שלה באודסה כשסבא שלי שהיה פעיל במחתרת היהודית נתפס והושלך לכלא, אחרי משפט קצר שנערך לו הוצבה בפניו הברירה או סיביר או ארץ ישראל, אז אתם מבינים, ארץ ישראל היתה עדיין מקום שאף אחד חוץ מקומץ משוגעים לדבר לא רצה להגיע אליו, היה חלום אבל המימוש שלו נראה משהו בלתי אפשרי.

סבתא, שלא רצתה להיפרד ממנו ארזה בלית ברירה את מיטלטליה ואת מיטלטליו ושניהם הגיעו לכאן. אבל סבתא שלי שהיתה אישה עצמאית ונחושה בדעתה הודיעה לסבא שלי שעם כל הכבוד לארץ ישראל היא לא מוכנה לוותר על סיום הלימודים שלה. בארץ לא היו עדיין אוניברסיטאות ומכיוון שהיא ידעה צרפתית על בוריה היא הודיעה לו שעכשיו היא מנסה להתקבל לסורבון להשלים שם את לימודיה כמו שצריך. היא התקבלה ולסבא, לא הייתה הרבה ברירה, הוא התחיל לעבוד כמהנדס לסלילת כבישים וכל חודש הוא שלח לה כסף לעזור לה במחיה ובתשלום שכר הלימוד, היא נשארה שם שלוש שנים, קיבלה את ההסמכה וחזרה לארץ.

הימים היו ימי תחילת מלחמת העולם השנייה, ושמועות התחילו להגיע לארץ על מה שקורה שם, האמריקנים עדיין היו מחוץ למערכה וסבא, שהיה לוחם בהוויתו החליט שהוא לא יכול לעמוד מהצד ואירגן קבוצה גדולה של אנשים שעבדו יחד איתו שהקימו יחד יחידת הנדסה שהתגייסה לעזור לצבא הבריטי. סבתא נשארה בארץ לבד. היא שהיתה אישה שהגיעה מתרבות מערבית שופעת ורגילה לתיאטראות ולאופרות, לבתי קפה אופנתיים ולבילויים נשלחה לעבוד לבדה כרופאה בחולות של חדרה. זאת היתה תחילת העליה מתימן והעולים החדשים שוכנו שם במעברות, גם סבתא שלי שוכנה בצריף עץ והושארה שם לבדה לטפל בכל האנשים.

בשבילה זה היה הלם, גם תרבותי, למצוא את עצמה במקום שאין בו שום נוחיות, או בלויים וגם מבחינת התפקיד שהוטל עליה. לא היה לה מושג בכלל מה לעשות, היא היתה רופאה מתחילה ופתאום מצאה את עצמה במצב של אחריות גדולה מאוד, היא סיפרה שאפילו אחות לא שלחו בשביל שתעזור לה,היתה אז מצוקה גדולה מאוד במציאת אנשים בעלי כישורים רפואיים ומשום מה מישהו למעלה החליט שאם סבתא שלי רופאה היא תסתדר שם לבד.

היא הסתדרה, לא ממש היתה לה ברירה אחרת!

בשלב מסוים סבא שלי הגיע לביקור שנשא פירות: 
את אבא שלי..
ההריון לא פטר אותה מהמשך העבודה, היא סיפרה שהיא לא ידעה אפילו אם תצליח להגיע ללדת בבית חולים, לא היה לה טלפון להזעיק עזרה במקרה הצורך ולא הצליחו למצוא לה מחליף עד הרגע האחרון כמעט. סבתא היתה אחוזת בעתה מזה שהיא תלד שם בצריף מוקפת בתימנים שבשבילה בעיניים המערביות נראו חסרי כל יכולת לעזור ולסייע במצב כזה. בסופו של דבר, בסוף החודש התשיעי הביאו רופאה מחליפה והיא חזרה באנחת רווחה גדולה לחיפה ששם היא וסבא שלי החליטו להשתקע שם נולד אבא שלי וארבע שנים אחריו לאחר ביקור נוסף של סבא שלי נולד גם דוד שלי רפי. 

היא גידלה לבד את שני הבנים תוך שהיא עובדת במקביל גם כרופאה בטבריה, כי לא היתה מישרה פנויה בשבילה בחיפה, היא היתה נוסעת כל יום הלוך חזור בשביל להיות איתם, כשהם גדלו קצת הם היו הרבה לבד וגדלו פרא, אבא שלי מספר שכשהם היו עושים משהו אסור והיתה רוצה להעניש אותם, היא היתה רודפת אחריהם בבית ומנסה לתפוש אותם, הם ברחו לה. הם היו די פרחחים ולא ממש הקלו עליה את החיים...

אחרי שש שנים משנגמרה המלחמה סבא חזר לארץ והם חזרו לזמן קצר להיות משפחה. עם הקמת המדינה היא קיבלה תפקיד כרופאה בלישכת הגיוס בחיפה, מה שהקל מעט, אבל סבא, שהתאהב כנראה בנסיעות, קיבל תפקיד שהיה כרוך בשהיה רבה בחו"ל, כך שהיא עדיין היתה הרבה מאוד לבד.

אני זוכרת אותה מצד אחד כאישה עצמאית מאוד ומצד שני שמרנית מאוד בגישה שלה לתפקידיה בבית. כשסבא שלי היה בארץ והיה חוזר מהעבודה היא תמיד הגישה לו את האוכל ושירתה אותו, היא לא ממש אהבה את זה, לא היה לה הרבה זמן פרטי לעצמה, גם היא עבדה במישרה מלאה כרופאה והיה לה קשה ובכל זאת היא בישלה והכינה ריבות ועוגות ובכל יום שישי היתה קוטפת פרחים מהגינה ומסדרת באגרטל, היא מאוד אהבה דברים יפים והקיפה את עצמה בכאלו. אחרי ששניהם יצאו לגימלאות היא התרככה קצת, אבל נשארה תמיד אישה לעצמה, לא היו לה הרבה חברות, היא היתה יוצאת עם סבא שלי להצגות ולקונצרטים וקוראת המון, אבל לא יצאה אף פעם לסתם הליכה בים או משהו שכזה.

סבתא היתה אישה לא פשוטה, החיים שלה לא היו קלים, היא מעולם לא דיברה ולא הזכירה אפילו במילה אחת את משפחתה שנשארה כולה ברוסיה, היו לה ארבעה אחים שאף אחד לא ידע אפילו את שמם. אף פעם היא גם לא סיפרה למה היא לא מדברת עליהם וזאת נותרה תעלומה גמורה. היא עזבה חיים נוחים, התעקשה לסיים את הלימודים שלה, היתה הרופאה הראשונה בחדרה כשחדרה היתה רק חולות בלי עיר, גידלה לבד שני ילדים בלי עזרה של משפחה תומכת ותמיד שמרה על תרבות. הבית היה מלא עד אפס מקום במדפים עמוסי ספרים, ביצירות אומנות שהיא היתה רוכשת כל פעם מכספים שהיתה חוסכת לשם כך ממשכורתה. סבתא היתה מספרת לי לפעמים בעיניים בורקות על בית האופרה שהיא היתה בו כנערה, על הצגות ועל קונצרטים, על מוזיאונים ויצירות אומנות שהיו שם ברוסיה, אבל היא מעולם לא סיפרה דבר על עצמה.

סבתי חיה עד גיל 90! סבא נפטר ארבע שנים לפניה. היא נפטרה חצי שנה אחרי שאבא שלי, הבן הבכור שלה נפטר. היא מתה בלילה בשנתה בדיוק ביום ההולדת שלי, היא היתה כבר חולה מאוד ואיבדה את צלילות דעתה, אבל מידי פעם היו לה רגעים של התפכחות בהם היא היתה חוזרת להכרה מלאה. בערב לפני שנפטרה היה לה רגע כזה: הייתי אצלה בביקור, העבירו אותה לחדר בהשגחה מלאה בבית האבות, עזרתי לה ללכת לשרותים ולחזור למיטה ורגע לפני שנשכבה על המיטה, היא הסתכלה לי לתוך העיניים במבט צלול לגמרי ואמרה לי: "אני לא רוצה לחיות ככה יותר, אין בזה טעם יותר אחרי שאליק מת" (אליק היה אבא שלי).
בבוקר הודיעו לנו.

עד היום אני מצטערת שלא למדתי ממנה איך להכין את שטרודל התפוחים שלה, את הריבה מעלי השושנים, את הפירושקי ואת חמיצת הסלק הקרה. עד היום אני מצטערת שלא היכרתי אותה מספיק ואין לי מושג בעצם מי היא היתה באמת, אבל אני גאה בה. היא היתה אישה אמיצה וחזקה שעשתה כל שהיה ביכולתה לעשות, בדרך הטובה ביותר שיכלה. אני גאה להיות נכדתה והייתי שמחה אם הייתי יכולה פעם אחת לפחות לחבק אותה ולהגיד לה שאהבתי אותה מאוד...כי אף פעם לא עשיתי את זה בחייה.


טל גבעון, אמא לשלושה ילדים, חיפאית שורשית, אומנית, הומאופתית קלאסית וגם שולחת את ידה בכתיבה פה ושם..מי אמר שקשב וריכוז זה רע? אם לא היה לי, לא הייתי יכולה לעשות הרבה כל כך ולהישאר בחיים.. 


" תפארת, היא הספירה המכילה את החסד והגבורה, ומהווה פשרה בין נתינה מוחלטת לבין הגבלה. ההרמוניה שאותה היא מביאה היא שהופכת אותה ל"תפארת"- יופי. שם אחר הנוסף לה בעקבות זאת הוא "אמת", בתור המיצוע שבין החסד לדין. שם אחר שניתן לספירה זו הוא "רחמים"...בנפש האדם ספירה זו מתארת התנהגות על פי צרכיו של האחר ונתינה באופן מוגבל, אך מתחשב. הספירה מחוברת לדמותו של יעקוב."  ויקיפדיה