ציפורה אש לבית שינמן, נולדה בשנת 1927 בכפר קטן בקרפטרוס (כיום אוקרינה), לאחר המלחמה, כניצולת השואה האיומה, עלתה לארץ והצטרפה לקבוץ סעד, שם פגשה את אבי, שמעון אש. יחד בנו הם את הארץ, את הקיבוץ ואת המשפחה. אהבתם הענקית זו לזה הייתה מופלאה ומיוחדת. לאימי, בוגרת אוניברסיטת אושוויץ בפקולטה של מנגלה, הייתה תבונה רבה ודרך מעניינת לחוות ולפרש כל מצב בחיים בעיניים אופטימיות ולהתמודד ללא מורא בכל.

"אם הוא יבוא, אתן לו יד ואלך עימו" משפט זה אמרה אמי, ציפורה אש ז"ל, כחודש לפני שעצמה עינים לנצח.

אימי, שלא פחדה לרגע מהמוות, גם דאגה להגיד לי בכל הזדמנות, שכל אחד רשאי לתכנן את מותו, את הדרך בה יקבר ואת הדרך בה תכובדנה בקשותיו לכל מורשתו, המורשת הרוחנית והמורשת הפיזית.

בארבעת החודשים שקדמו למותה, דאגה לפנות ולהוציא מהבית, כל מה שאינו נחוץ. "אני רוצה שתדעו שחיתה בבית הזה אישה מסודרת שאינה רוצה להכביד על ילדיה בפינוי החפצים והזכרונות.

כך לאט לאט פינתה את כל הארונות העליונים מכל חפץ. "איני רוצה שתעלה על סולם לפנות את חפצי, שמה תיפול מהסולם- אני אחראית לביטחונך גם אחרי שאלך."

בערב שביעי של פסח, ביקשה ממני, תוך כדאי שהיא צוחקת,  ללכת לבית הכנסת ולבקש ממנו שיקח אותה...."

אמא שלי הלכה לעולמה בשנת 2011, יום לאחר סיום חג הפסח. את ליל הסדר שחגגנו עימה סביב מיטתה סימה במשפט הבא, תוך שהיא מביטה בתמונת אהובה, אבי ז"ל שנפטר 4 שנים לפניה: " שמעון" היא אמרה " אני מודה לך שלא לקחת אותי אליך לפני ליל הסדר, איזה כיף היה לחגוג כאן עם ילדי ונכדי...את זה לא היתי רוצה להפסיד"

בחיוך, באהבה, בהרבה הומור ובנדיבות נפרדה אימי מאיתנו. אני רוצה להזמין אותה לשבת בסוכה ולהיות אורחת של גבורה, אורחת של כבוד, אורחת של דרך מדהימה של פרידה, סיום ושל התחלה. 


משה אש, נשוי לתמנע ואבא לבן בר וטל, חי בקיבוץ תל אביב, מעצב תערוכות ומסעיד אנשים...


"נצח, שם הספירה הנו מלשון ניצחון, ניצוח, וזמן נצחי. בספירה זו השפע האלוהי מוכוון על מנת להעלות את המציאות ולקדם אותה אל האינסוף. בנפש האדם ספירה זו מקושרת ליכולת להציב מטרות גבוהות ולהשיגן תוך התגברות על קשיים, ליכולת הניהול וליכולת לשאוף למעלה. כמו כן גם להשפעה באופן אקטיבי על האחר. ספירה זו מקושרת לדמותו של משה." ויקיפדיה