"my deart IDIT COMM TO VISIT ME I AM WELL SEND YOU MY LOVE eVA"

זהו תעתיק ההודעה האחרונה שקיבלתי מאוה נהיר ב-20/5/2015 [נשלח כמענה לרשומת דור אמיץ]. 
במוצ"ש החולף נודע לי על מותה וקבורתה ב-20/7 של ותיקת מפגשי הנשים רגע לפני יום הולדתה ה-97.

אוה נולדה ב-3 אוגוסט 1918, חייה ביוגוסלביה של תחילת המאה העשרים היו מורכבים וכואבים והיא סיפרה עליהם ועיבדה אותם לאורך כל חייה. היא עלתה לארץ בת 48 וחייתה בה, בקיבוץ שער העמקים, 48 שנים בדיוק.

44 שנים הפרידו ביננו ובכל זאת יחסינו, שהתחילו רגע לפני יום הולדתה ה-90 ונמשכו כ-7 שנים, לא היו בהם מוטיבים של הורות או סבתאות. היו אלו יחסי אהבה, חברות ועניין. בפגישתינו האחרונה בפברואר, פורים תשע"ה,   אוה אמרה לי: "החיים ממציאים לנו רומאנים... אני שמחה שבחרתי להזדקן בקיבוץ שער העמקים. דבר לא חסר לי ויש לי משפחה נפלאה. אם הייתי נשארת בבלגרד לא הייתי חיה. הייתי קופאת מקור." למדתי מאוה שעור מתמשך על חברות על-גילאית, נטולת שיפוט ונטולת תנאים. כששמעתי על לכתה כתבתי בפייסבוק את מילות הפרידה הבאות:

כמה עצב יכול להיות בפרידה מאשה בת 96 שהלכה לעולמה? מסתבר שהמון. עיני מוצפות וליבי קרוע מעצב וכאב על מותה של אהובתי וחברת ליבי אוה נהיר. לא ידעתי על מותה בשבוע שעבר, ולא זכיתי ללוותה בדרכה האחרונה. אוה הייתה לי למודל, לכוכב צפון חזק ומאיר בסיפור חייה המופלא, בחכמתה, באומץ ליבה, באהבת האדם שלה ובחיוניות ושמחת החיים שהיו בבסיס אופיה הנמרץ. 

מאז אמש חיפשתיה כדי לקבוע ארוחת שרימפס, כדרכינו בשנתיים שלוש האחרונות, לרגל יום הולדתה החל באוגוסט ומשלא נעניתי התחיל החשש מפלס לו דרך... עד שנודעה לי הבשורה המרה.

אהבתי אותך עד מאוד חברתי הקטנטונת והתגאתי כשקראת לי 'חברה'. תחסר לי חכמתך והקשב הרב שנתת לכל סיפור ולכל התיעצות שהבאתי לפיתחך. היי שלום אווצ'קה. 


את התגובות לפוסט שמרתי כאן -