בבוקר מפגש "פריחה" רגע לפני יציאתי לכיוון המשכן לאמנות, צדה את עיני הודעה שכותרתה "עמירם נפרד מן החיים". עמירם ישראל סימון, בן קיבוץ שלוחות, היה בעלה של יפה כפיר שהיא מהחברות הנאמנות והפעילות במפגשי הנשים מאז שעברה לכפר תבור, יפה ומצלמתה.

בפברואר 2011 הזמנתי את יפה לספר את סיפור חייה. בשבוע בו התקיים המיפגש אובחן אצל עמירם, לו נישאה כשנה לפני כן, סרטן עצמות. יפה אמנם לא השתתפה במפגש באותו שבוע אבל בדצמבר היא עמדה בפנינו, באודיטוריום של בית שטורמן, ובדרכה הייחודית, בליווי קטעי יומן ושירים והמון תמונות מהאתר שלה וממסעותיה בעולם, סיפרה על ההתמודדות עם אובן בתה יעל שנרצחה בפיגוע, על ההחלטה להמשיך לחיות ולשמוח, על הזוגיות המפתיעה עם עמירם ועל מחלתו והתמודדתו האמיצה.

יפה אחראית על רבות מהתמונות ממפגשי פריחה. הפורטרטים שהיא מצלמת משקפים את אהבתה הגדולה לבני אדם בכלל ולנשים בפרט, אהבה שהיא חלק משלים בתאוות גילוי ארץ ועולם, אהבת הטיולים, שקישרה בינה ובין עמירם. בחנוכה השנה, במסגרת נרות הגבורה הנשית שהדלקנו ערב ערב, כתבה יפה על אמה ובנותיה בנר השביעי "לחיות כאילו הכל כאן בסדר" ובתה טל כתבה אף היא על "אחותי הקטנה", בנר השמיני והאחרון. 

העמוד הזה נפתח כדי לחזק ולתמוך ביפה כפיר במילים, שהן כל-כך יקרות ובעלות ערך בעיניה.
מזמינה אתכן לכתוב, מילים בודדות או רבות, 
בשטף או קטועות כשיריה של יפה,
מילים,
מעמקי הלב.

שולחת לך, יפה, את שירה של לאה גולדברג "ולא היה בינינו אלא זהר" בלחן וביצוע של חן ליאוני שמתאים לכאב ולגעגוע הטמונים במילותיה של גולדברג ובכאב ליבך. אוהבת אותך מאוד. עדית