פרידה עם חיוך

שבוע עבר מאז מפגש פריחה האחרון, אחרון שהתקיים, אחרון לעונה זו וכנראה אחרון במשכן בכלל. שבוע עבר ואני נושאת איתי את קולותיו, רגשותיו וטעמו ומנסה להעלות אותם על כתב, לחלוק.

"איך את היום?" שאלתי את עצמי בכל בוקר השבוע "איך את עם ההחלטה לוותר על משהו שהיה חלק משמעותי כל-כך מחייך בשבע השנים האחרונות וללכת הלאה למחוזות חדשים, לא ידועים עדיין...איך את?" שאלתי. ולא עניתי. התחמקתי.

מיה טבת-דיין
"אמא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי" סיפרה מיה טבת-דיין בשיחתה במפגש. כשהיא הלכה כבר לא נשאר לי למי להתקשר, את מי לשתף, עם מי לחלוק....אז אני כותבת לה את שיחות הטלפון" אמרה בחייך נבוך וחזרה אל הדפים שהחזיקה ביד, מקריאה עוד ועוד "שיחות טלפון" מול קהל נשים דומע. חלק ודאי דמעו על מיה ואמה? אחרות בכו על האם האישית שאיננה עוד ועל הדרך גם על שאר מתיהן...ככה זה עם העצב, הוא גורף אליו בלי היררכיה שותפים. אני לא בכיתי, לא דמעתי, ישבתי מוקסמת. מוקסמת מהבחורה היפיפייה, החריפה, הנעימה והקשוחה, שישבה וסיפרה ממרחק ארבעה חודשים בלבד על הקושי הרב שביתמות מבלי להזכיר פעם אחת את המילה הזו. על ההינדואיזם וגישתו לאהבה, למוות. דיברה על החיים בחכמה של מי שיש לה "אלף שנים לחכות" כשם ספר הפרוזה שלה, אלף שנים, לא פחות.

אני זוכרת עד היום את הפעם הראשונה בה נחשפתי אני לחברות כזו בין אם לבתה. הייתי בשנות השלושים המוקדמות שלי כשנכנסו בדלת חנותי הקטנה טוטם, שברחוב שינקין בת"א, אם ובת בשיאו של יום בילוי משותף. שתי נשים דומות, בוגרת וצעירה מבלות להן. הן צחקקו, התלחשו ובדקו את אוצרות החנות בהרמוניה מפתיעה.

מוזר ככל שזה ישמע אינני זוכרת סביבי שום מערכת יחסים כזו בין בת לאם ולכן היה לי ברור שמשהו בהן שונה ואני זוכרת בברור את תחושת התדהמה מחד והקנאה העזה שאחזה בי באותו הרגע...בתפיסת החינוך בה גדלתי ההורה הוא הורה, לא חבר! ככה גדלו הורי וכך חינכו גם אותנו, אותי ואת שלושת אחי.  

שוב חשבתי על השאלות שהעסיקו ומעסיקות אותי לא אחת: מה נכון יותר בגידול ילדים? האם הקרבה מבטלת את הסמכות ההורית? האם היא פוגעת בנפרדות של ילד מהוריו? האם נכון לגדל ילדים בפתיחות חברית ולא לשמור על מרחק הורי סביר? האם חוסר הגבולות הברורים הורה-ילד-הורה פוגעת בילדי או מעצימה אותם? אינני יודעת לענות על השאלות הגדולות הללו אבל הלב שלי הצביע ושלח אותי, אותנו, לגדל את ילדינו עם מעט מאוד גבולות חיצוניים. חינוך ממקום של חברות, של פתיחות ושיתוף מלאים, של חוסר מחיצות וסודות של אהבה נטולת תנאים. 

מינה פורטנוב-משעןמי שישבה בקהל כשמיה דיברה ועיניה אדומות מסיפור שלא סופר הייתה הדוברת השנייה של הבוקר, מינה פורטנוב מסטודיו פורטנוב מישען. מינה היא מקצוענית. הדרך שפרצה מאז סיימה את לימודיה במחזור הראשון של גורן במכללת עמק יזרעאל כוללת לקוחות מן המובילים במשק, פריצה ושינוי תודעתי למיטב המנכ"לים בשוק ואינסוף עבודות עליהם חתום המשרד שבבעלותה. כל זה לא הגן עליה מהתרגשות רבה כשדיברה מול נשות המפגש והוריו של עמית בן זוגה על הנושא היקר לליבה... שפת הדימויים. 

מינה הובילה אותנו למסע חשיבתי ותודעתי בהשפעה העצומה שיש למה שאנחנו רואים, לבד או בשילוב עם מילים, על הרגש שמתעורר בנו. היא נתנה לנו כלים מעשיים שיתאימו גם למי שאיננה עוסקת בהכנת מצגות על בסיס יומי אבל יכולים להפתיע את עצמנו, את ילדינו ואפילו כל נכד או נכדה. בעיקר פקחה לנו מינה את העיניים, ללראות והבין איך ועד כמה אנו חשופים ביומיום למניפולציות רגשיות מתוחכמות דרך הדימויים בהם אנו מוקפים. מודעות שתשרת אותנו ללא ספק הלאה.

בימים אלו אני מוצאת עצמי מלקטת וממיינת דימויים כהכנה לסדרת מפגשים המתוכננת לי בשנה הבאה עם נערות מכינה קדם צבאית לבנות, ממפעלי יוזמות חינוך ימין אורד, שנירקמת ממש ברגעים אלו במגדל העמק. המרחב הזה שבין המילים לדימויים, ההחלטה איזו מילה לחבר לדימוי, איך להוציא דברים מהקשרם -דווקא- כדי לפתוח דמיון וחשיבה יצירתית, הכוח הרב שמקבל מושג או נטענת מילה מחיבור של דימוי מדויק, מלווים ומובילים אותי בתהליך. 

מעל לכל אני כולי תקווה שבנות המכינה תצאנה איתי למסע, יד ביד, באותה רמת אמון ואהבה שקיבלתי במהלך השניים מקהילת בנות פריחה. אין ספק בליבי שלא פחות משרקמתי את המפגשים עבורכן קיימתי אותם עבורי, כדי להיחשף לנשים המקסימות שהיו הדוברות במהלך השנים ולפגוש בפנים המאירות ובהערות המחכימות שלכן חברותי למסע. הבטחתי במפגש שהפרידה איננה מוחלטת ואקיים במהלך השנה 2-4 מפגשים, אפנה אליכן אם וכאשר תוכלו לקחת חלק בפרוייטים העתידיים שלי ואמשיך לכתוב ולשתף דרך האתר. אני מפצירה בכן לשתף אותי, ודרכי גם את שאר הבנות, במחשבות, הצעות וסיכומים משלכן. 
תודות
רוצה להודות מקרב לב לבית שטורמן, לענת במיוחד, על האודיטוריום וסבר הפנים הטוב מאז ועד היום, למשכן לאמנות עין חרוד, לכל הצוות הנשי הענף והתומך שלו, לפטרונית שלי גליה בראור, לאורלי יעקובוביץ מסטודיו אור שנתנה קו, צבע ואופי להזמנות המפגשים, ליפה כפיר שגם הפעם הפליאה לתעד אותנו במצלמתה [ראו בגלריה המצורפת למטה] ולציפי בנציון [הברכה האישית מצורפת מתחת לתמונה] שליוותה אותי מתחילת המפגשים בכלל ובשנתיים האחרונות, יד ביד. שאו ברכה וניפגש בהמשך הדרך...

ציפי יקירתי

וכבר יש תגובות...המשיכו להתגלגל למטה ושילחו גם את שלכן. מצרפת גם את המילים שכתבתי לציפי, כן! בכתב יד ובעט נימרח וכמו שנאמר "בדם ליבי"...
לציפי
to top
Gallery
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏היי עידית מצאתי לנכון לומר כמה מילים בשבחך ובפניך ... עם סיום הפרויקט. השתתפתי מס' שנים במפגשי פריחה (בשנה האחרונה מעט יחסית לשנים קודמות). פרויקט פריחה היה מאוד ייחודי, אישי ומחמם לב. כל מפגש היה מהנה ובכל פעם בצורה אחרת. חבל שהפרויקט מסתיים, מקווה שתמצאי נישה חדשה ומענינת. בטוחה שכך יהיה. המון תודה על מפגשים חמים ומענינים. טובה (כרמיאל) ‏טובה ‏@ 17 Jun 2013 18:53
‏עידית יקרה ! על אף שרוב רובם של המפגשים המפעימים ראיתי בסיכום על גבי המסך שבטובך המשכת לשלוח לי אני מריעה לך על כל אשר עשית במהלך שנים אלו שבוודאי היו עבורך אבן דרך בצמיחתך ובפריחת אישיותך הן היו לך שבע שנים טובות בהן השכלת להביא כל –כך הרבה סיפורי חיים מרטיטים ומלמדים מכול כך הרבה נשים . הלוואי ששבע השנים הבאות ואח"כ עוד יותר שנים תהיינה לך מפעימות מעניינות ומאתגרות ושתחושי שוב את שכרונן . גם אני מצטרפת אל המברכות והמודות מקרב לב על כל מה שהיית עבורנו . הצלחה רבה בהמשך . רחל פניני –אופק רמת יוחנן ‏רחל ‏@ 14 Jun 2013 17:54
‏ אני אוהבת לבוא למפגשי פריחה ..... תמיד אני חוזרת מהמפגשים עם התרגשות גדולה , עם התרוממות -רוח ! עם סקרנות ! רוצה עוד ....... תמיד אני מזמינה חברות , לחלוק אתן את הקסם ....הפעם הבאתי אתי את ועד מועדון "שישי בכיף " מנצרת עלית - 6 נשים , עשינו "יום גיבוש" . המפגש עם מיה טבת דיין היה מטלטל מרגש עבר ישירות מהבטן ללב !! יש רצון להכיר אותה יותר !! מקווה שנפגש בעוד מפגשי פריחה ! ורדה ‏Varda Ivry ‏@ 12 Jun 2013 11:13
‏צפירה, שמחתי לכוון לדעת חכמות וותיקות ממני. תודה על התגובה מחממת הלב, עדית ‏עדית שגב ‏@ 12 Jun 2013 07:45
‏בהצלחה לך עידית יקרה בדרכך החדשה ובכל מעשייך. כל טוב! ריקה רוסו סינה משרונה. (אשמח כמובן להמשיך ולהתעדכן). ‏ריקה רוסו סינה ‏@ 12 Jun 2013 07:43
‏עידית שלום! קראתי את מכתבך לציפי ואני חותמת על כל מילה! אני חברת כיתה שלה ומכירה אותה מהילדות ועדיין היא מצליחה להפתיעיני ולרגש אותי באיכותה ובייחודה! הפלאת לתארה בתמצות. לא השתתפתי במפגשים מסיבות טכניות (מרחק וכו') ואני יודעת שהפסדתי הרבה! בהצלחה! ‏צפירה ‏@ 12 Jun 2013 00:13
‏מילים בעקבות מפגש פריחה אחרון כותבת עשרה ימים אחרי "מפגש הפריחה" האחרון. מאוחר מדי? האם יש "מאוחר מדי" לחלוקת מחמאות (וקבלתן)?... "מפגש פריחה" אחרון- האמנם אחרון? ומה יהיה על הפריחה? פריחה- חוזרת למשחק ששיחקנו בילדותינו ובו "הוצאנו" מילים רבות ככל האפשר מתוך מילה ארוכה- בד"כ הייתה זו המילה "אנציקלופדיה"... ועכשיו פריחה. מילה ממוצעת באורכה, צנועה אך אלגנטית, משוררית משהו וידידותית למשתמש. ואיזה עושר של מילים בתוכה, רובן בעלות גוון פסטל רך. מומלץ לנסות בבית! שמחה שהייתי לפרקים חלק מקהל המפגשים ובמיוחד בזה האחרון, בו הזדמן לי להיחשף לעבודותיה היפות והמופשטות של האמנית חיותה ולתערוכה היפה בה הן מוצגות במשכן לאומנות בעין- חרוד. תמונה וקול ועוד תמונה ועוד קול, ועוד... קולה ואופי דיבורה המיוחד, השנון והיודע, המשעשע, המכבד, המעריך והרגיש של גליה[*לא זוכרת את שם משפחתה... כדאי להוסיף] שכדרכם של המפגשים "נוצל" כדי להעשיר בהסברים את המוצגים בתערוכות. להקשיב למיה טבת דיין, המוכשרת והאחרת ולהרגיש את נגיעתה בי ארבעה ימים לפני יום השנה השישי למותה של אימי. נגיעה של מילים, שמחברות בין תמונת שערות הכסף של אימי וסערות הנפש שלי. לחבר בין מילים ומסרים חזותיים (מינה פורטנוב)- כי מילים, מילים, מילים –אין עליהן, ומסרים חזותיים הלוואי עלי... ולהבין ששמלה אפרפרה (זו שלבשת עדית וזו שלבשתי אני) תפורות מבד פשתן עם אקססוריז תואמים, כמו מחרוזת "מאלפת" ו"מאממת" עם חרוזי טורקיז, אפור כסוף וצהוב בורק, או לחליפין נעלי בד אדומות, הן- הן השחור החדש!!! תודה עדית על ההזמנה והאירוח, הגרנולה, השמרים ומה שביניהן ולהתראות במפגש הבא (זה שאחרי האחרון...) הילה ‏הילה נמש ‏@ 10 Jun 2013 12:58
‏השבוע כתבה מיה בעמוד הפייסבוק שלה כך: במהלך הסופש האחרון עברתי חוויה משונה: ביום שישי ישבתי מול קהל של כמה עשרות נשים, שהוזמנתי לקרוא בפניהן משיריי, ובכל פעם שהרמתי את ראשי מצאתי אותן מנגבות את עיניהן במטפחות. ביום שבת עמדתי מול קהל גדול של מורים ותלמידים ליוגה בירושלים ודיברתי איתם על סיפורי-עם של נשים מהודו ובכל עת שהרמתי את עיניי מצאתי אותם מתגלגלים מצחוק. בדרך חזרה מירושלים תהיתי איך ייתכן שאני יכולה להצחיק ולהבכיא בהפרש זמן קצר כל כל אנשים רבים כל כך, ושאלתי את עצמי מי מבין השתיים היא אני האמיתית, ובכל אופן, לא היה לי זמן רב לחשוב על כך, כי החיים, והאוניברסיטה, והשיעורים, ובלי לדעת מה התשובה לגבי מי אני, עלה היום ב YNET החלק השני של המסע שעשיתי בעקבות הספר WILD ובתוכו תמונה אחת שלי עם ג'ינס משנות השבעים ופוני. ואולי זאת בכלל אני האמיתית. ובכל אופן, הנה הוא לפניכם. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4387102,00.html ‏עדית שגב ‏@ 08 Jun 2013 18:31