3/2/2012 עדית שגב
 אתמול נדדה שנתי ובעקבותיה נדדתי אל מבוכי הרשת ובחרתי חומרים לשלוח לכן הבוקר. מחשבות לחוד ומציאות לחוד.    הבוקר כשפתחתי את המייל ראיתי מכתב מחברתי חנה ידען שכתבה בצער על פטירתה בגיל 88 של המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה.

בתור מי שלמדה לפני שנים תאר בספרות כללית, שירה היית מעיין אתגר, פזל, תעלומה שלעתים  התפענחה ולרב נשארה סתומה. הרבה מאמץ ותסכול ליווה תמיד את הקריאה הזו.  אין זאת אלא בשנים האחרונות שגיליתי מחדש את חדוות השירה, ולא מעט דרך מילותיה של אשה פולנית צנועה ומרתקת.   מזמינה אתכן למסע בכתבות הרבות שפורסמו עליה הבוקר ולא פחות מכך בארץ הטוקבקים  כדי לראות כמה מגוונת הייתה השפעתה של שימבורסקה וכיצד הצליחו קוראיה לבחור ולהצביע, כל אחד בשלו כל אחת בשלה, על השיר הכי מדויק/מתאים/אהוב.  
לי אין כזה, יש מה שמתאים לי לעכשיו:
  מוזאון

יש צלחות אך אין תיאבון.
יש טבעות נישואין אך אין שותפות
שלוש-מאות שנה לפחות.

יש מניפה - איה הלחיים הסמוקות?
יש חרבות - איה החרון?
צליל קתרוס לא ירטוט בין-ערביים.

באין נצח קבצו
עתיקות לרבבה.
שוער טחבי מנמנם במתיקות
שפמו תלוי על תיבת הראווה.

מתכות, נוצת ציפור, טיט
חוגגים את ניצחונם בזמן, חרישית.
רק סיכת נערה מצרית קלת-דעת, מגחכת.

הכתר האריך ימים אחרי הראש.
היד הפסידה לכפפה.
נעל ימין ניצחה את הרגל.

באשר לי - אני חיה - נא לראות.
נמשכת תחרותי עם השמלה.
ואיזו עקשנות יש לה!
ואיך רוצה היא אחריי לשרוד!

* לרפי וייכרט ואורי ברנשטיין
  שתהיה לכולנו שבת שמשית, מבורכת ומלאה בשירה, ניפגש בעוד שבועיים, שישי 17/2 במשכן בעין חרוד   עדית