נושא הסליחה העסיק אותי הרבה בימים האחרונים. לכאורה אין מתאים מימים אלו בהתקרב יום הכיפורים לעסוק בו. הופתעתי, מהכיוונים הרבים מהפנים הרבות והתגובות השונות, של הסליחה הזו אליה אנו נדרשים באופן רשמי פעם בשנה עם בציר הענבים שעוד רגע יהפכו ליין.
סליחה? לא סולח!!!
עימנואל פינטו
סליחה? לא סולח!!!
עימנואל פינטו
אל תסלחו!
השנה אל תסלחו!
לא לי,
לא לכם,
לא לפקיד בבנק,
לא לשכנה ושקיות הזבל שלה בחדר המדרגות,
לא לנהג המטורף שגורם לתאונות,
לא לממשלה, לא לשריה ובמיוחד לא לראשה,
לא לחמאס ולדאעש ולאל קעידה,
לא למתנחל שכורת עצי זית זקנים מסבו הפולני,
לא לחברות הסלולר והאינטרנט המייבשים אותך שעות בעת תקלות,
לא לבוס הנוגש בלי סיבה,
לא להומופובים שיורקים ומקללים,
לא למנהלים שיחות בקולי קולות ברכבת ובאוטובוס,
לא לרשתות הטלוויזיה המטמטמים את הציבור,
לא לטייקונים שודדי אוצרות טבע וקופות פנסיה,
לא לתקציב הבטחון המנופח,
לא לתקציבי הרווחה, החינוך והתרבות המקוצצים,
לא לאלה ששוברים לך את הלב,
לא לאלה שמקשיבים רק לעצמם,
לא למשוררים מטעם ובגרוש,
לא לגזענות המשתוללת,
לא למנהיגים בפחד ובטרור,
לא לכלים בכיור,
לא לציפורים שמחרבנות על הראש,
לא לרבנות, לא לרבנים, לא לחמסני התורה והאלוהים,
לא לחוסר הכישרון,
לא לעצלנות,
לא למנפחות השפתיים ולמנפחי השרירים,
לא!
לא, השנה אל תסלחו!
גם לא לי!
פינטו, בטקסט המחאתי שלו, מעלה שאלה מטרידה על עצם התביעה לסלוח. כמה נזק ואיפשור הרוע מביאה איתה ההסכמה לקבל עוולות חברתיות? האם באמת נכון ללמד את עצמנו, את ילדינו, לסלוח למי שחוטא מולנו ומול האחר?
האם הסליחה לא הפכה, כמו בקשת המחילה בדת הנוצרית, חסרת עומק ומשמעות והיא מאפשרת שטיפה מהירה והלבנה לחומרי נפץ שנכון היה שיגיעו לפיצוץ, קרי לדיון מעמיק בתיקון במקום בסליחה???
חנן הרחול מנהל עם אביו שיחה אישית, מבוססת יהדות, על נושא הסליחה:
אז איפה אני עומדת בפער הזה בין הסליחה החד משמעית שמציע אביו של חנן לבין האי-סליחה החריפה שהביא עמנואל פינטו לפיתחי? האם יש בכלל מקום באמצע??
אני מאמינה שכחברה אסור לנו לסלוח לאותם פרטים שממניעים כלכליים, אגואיסטיים מעוותים כאלו ואחרים, עושקים, רומסים, מתעללים בפרטים אחרים, חלשים מהם. אני בעד להחמיר בענישה נגד עבריני כביש למניהם, נגד מכי ורוצחי נשים ואנשים המביעים עצמם באלימות בכלל, וגם, להבדיל, נגד אלו ששופכים משאיות שלמות של פסולת בניין בחורשות המועטות שיש פה. הפכנו- במיוחד מערכת החוק והשיפוט- סובלנים מדי, מבינים את הפוגע, קלים מדי לסלוח.
אני מקווה שהשנה הבאה תהיה כזו שתאפשר לחברה הישראלית לקום, כעוף החול, וללקק את פצעי הקיץ הזה ואת צלקות השנים האחרונות ולהתחיל לעסוק בטוב, בנדיב, ברחב. קורים פה דברים מופלאים בין אדם לחברו, מוקמים פה אירגונים ועמותות מעוררי השראה וחזון, גדל פה דור צעיר חכם ובעל יכולות... רוצה לראות אותם, לעסוק בהם, רק בהם, ושכל הרוע שמסביב ימוג לתוך השחור או יצא וישטף בשמש הטובה שתאיר ותחשוף ותחמם את הלבבות.
איננו יכולים להתעלם או לשטוף את מה שהיה אך אנו יכולים לבחור, בכל יום מחדש, להתחיל לחיות את חיינו אחרת. למשל, לראות את האנשים השקופים שסביבנו, דיירי הרחוב, מבקשי העבודה, השומרים בכניסות, נותני השרותים ומנקות השרותים, לראות אותם, לברך אותם, להודות להם ולהאיר להם פנים. זו כבר התחלה. מכאן יבוא ההמשך.
אולי זה גם סוג של סיכום בלשונו של אלמוג בהר -
אדם פוֹדה נפשוֹ בְמעשים קטנִים בְזיכרונות שהוא זוכר כשכולם שוכחים, בְפצעים שֶהוא סוֹבל כשכוּלם שמחים, בְשתיקות שֶהוא שותק כשֶכולם צוחקים, בְחיוכים שהוא מחייך כשכוּלם שוֹתקים, בְסדקים שהוּא עוֹצר כשכוּלם ממשיכִים, בְראיות שֶהוא אוסף כשֶכולם משלִיכִים, בְפתחים שהוא מגלה כּשכּולם מסתירִים, בְשכחה שהוא שוכח כשכולָם זוֹכרִים, אדם פוֹדה נפשוֹ בְּמעשִים קטנִים
10/2013
השנה אל תסלחו!
לא לי,
לא לכם,
לא לפקיד בבנק,
לא לשכנה ושקיות הזבל שלה בחדר המדרגות,
לא לנהג המטורף שגורם לתאונות,
לא לממשלה, לא לשריה ובמיוחד לא לראשה,
לא לחמאס ולדאעש ולאל קעידה,
לא למתנחל שכורת עצי זית זקנים מסבו הפולני,
לא לחברות הסלולר והאינטרנט המייבשים אותך שעות בעת תקלות,
לא לבוס הנוגש בלי סיבה,
לא להומופובים שיורקים ומקללים,
לא למנהלים שיחות בקולי קולות ברכבת ובאוטובוס,
לא לרשתות הטלוויזיה המטמטמים את הציבור,
לא לטייקונים שודדי אוצרות טבע וקופות פנסיה,
לא לתקציב הבטחון המנופח,
לא לתקציבי הרווחה, החינוך והתרבות המקוצצים,
לא לאלה ששוברים לך את הלב,
לא לאלה שמקשיבים רק לעצמם,
לא למשוררים מטעם ובגרוש,
לא לגזענות המשתוללת,
לא למנהיגים בפחד ובטרור,
לא לכלים בכיור,
לא לציפורים שמחרבנות על הראש,
לא לרבנות, לא לרבנים, לא לחמסני התורה והאלוהים,
לא לחוסר הכישרון,
לא לעצלנות,
לא למנפחות השפתיים ולמנפחי השרירים,
לא!
לא, השנה אל תסלחו!
גם לא לי!
פינטו, בטקסט המחאתי שלו, מעלה שאלה מטרידה על עצם התביעה לסלוח. כמה נזק ואיפשור הרוע מביאה איתה ההסכמה לקבל עוולות חברתיות? האם באמת נכון ללמד את עצמנו, את ילדינו, לסלוח למי שחוטא מולנו ומול האחר?
האם הסליחה לא הפכה, כמו בקשת המחילה בדת הנוצרית, חסרת עומק ומשמעות והיא מאפשרת שטיפה מהירה והלבנה לחומרי נפץ שנכון היה שיגיעו לפיצוץ, קרי לדיון מעמיק בתיקון במקום בסליחה???
חנן הרחול מנהל עם אביו שיחה אישית, מבוססת יהדות, על נושא הסליחה:
אז איפה אני עומדת בפער הזה בין הסליחה החד משמעית שמציע אביו של חנן לבין האי-סליחה החריפה שהביא עמנואל פינטו לפיתחי? האם יש בכלל מקום באמצע??אני מאמינה שכחברה אסור לנו לסלוח לאותם פרטים שממניעים כלכליים, אגואיסטיים מעוותים כאלו ואחרים, עושקים, רומסים, מתעללים בפרטים אחרים, חלשים מהם. אני בעד להחמיר בענישה נגד עבריני כביש למניהם, נגד מכי ורוצחי נשים ואנשים המביעים עצמם באלימות בכלל, וגם, להבדיל, נגד אלו ששופכים משאיות שלמות של פסולת בניין בחורשות המועטות שיש פה. הפכנו- במיוחד מערכת החוק והשיפוט- סובלנים מדי, מבינים את הפוגע, קלים מדי לסלוח.
אני מקווה שהשנה הבאה תהיה כזו שתאפשר לחברה הישראלית לקום, כעוף החול, וללקק את פצעי הקיץ הזה ואת צלקות השנים האחרונות ולהתחיל לעסוק בטוב, בנדיב, ברחב. קורים פה דברים מופלאים בין אדם לחברו, מוקמים פה אירגונים ועמותות מעוררי השראה וחזון, גדל פה דור צעיר חכם ובעל יכולות... רוצה לראות אותם, לעסוק בהם, רק בהם, ושכל הרוע שמסביב ימוג לתוך השחור או יצא וישטף בשמש הטובה שתאיר ותחשוף ותחמם את הלבבות.
איננו יכולים להתעלם או לשטוף את מה שהיה אך אנו יכולים לבחור, בכל יום מחדש, להתחיל לחיות את חיינו אחרת. למשל, לראות את האנשים השקופים שסביבנו, דיירי הרחוב, מבקשי העבודה, השומרים בכניסות, נותני השרותים ומנקות השרותים, לראות אותם, לברך אותם, להודות להם ולהאיר להם פנים. זו כבר התחלה. מכאן יבוא ההמשך.
אולי זה גם סוג של סיכום בלשונו של אלמוג בהר -
אדם פוֹדה נפשוֹ בְמעשים קטנִים בְזיכרונות שהוא זוכר כשכולם שוכחים, בְפצעים שֶהוא סוֹבל כשכוּלם שמחים, בְשתיקות שֶהוא שותק כשֶכולם צוחקים, בְחיוכים שהוא מחייך כשכוּלם שוֹתקים, בְסדקים שהוּא עוֹצר כשכוּלם ממשיכִים, בְראיות שֶהוא אוסף כשֶכולם משלִיכִים, בְפתחים שהוא מגלה כּשכּולם מסתירִים, בְשכחה שהוא שוכח כשכולָם זוֹכרִים, אדם פוֹדה נפשוֹ בְּמעשִים קטנִים