שבת ראשונה של יוני מצאה אותי ממיינת זרעי אפונה ריחנית מן התרמילים בשיחים שיבשו. עונת הפריחה של האפונה מתקרבת לסופה, והצמחים מתיבשים כשהם סבוכים ותלויים על צמחי הגינה הירוקים. מה שנראה בעונה יפה, ריחני ומרומם נפש נראה כרגע רע! הגיע הזמן לפעול...מעשה שהמשכו הגיגים ומשל ללא נמשל.
האפונה הריחנית שלי, שזרעיה הגיעו מגינתה של ציפי מתל-יוסף, אהובה עלי כל-כך שמול כל שיח אני מתלבטת, האם לתלוש או אולי לחכות עוד רגע קט עד שאחרון הפרחים יסיים את פריחתו הריחנית הורדרדה, זו שבעונתה מילאה את הבית בזרים קסומים יפיפיים למראה ולריח.זאת ועוד,
יש משהו מעורר הזדהות מבחינתי בצמח הזה. מדובר בפרח חורפי, מבויית, שפורח באביב, צבעוני ומלא פריחה, עדין למראה אבל חזק ועמיד בשטח. האפונה זקוקה לשמש אבל לא מוגזמת וזו השנה הראשונה שבה הצלחתי למלא את הגינה בענפיה הפורחים שהשתרגו על כל הצמחים האחרים, משתלבים בהם כאילו חד הם.
שלב ראשון הוא עקירת השיחים מהאדמה היבשה, המחורצת. די מהר מצטבר מערום של עלוות המסתבכות לערימה גבוהה ומסובכת אשר בה שזורים תרמילים רבים, ירוקים וצהובים, המכילים בתוכם את פוטנציאל המשך השושלת הריחנית לשנה הבאה. הענפים אינם מצהיבים באופן אחיד ותרמילי האפונים חלקם ירוקים ועסיסיים עדיין ואחרים יבשים וקשים.
אחר כך, אני תולשת את התרמילים מן הענפים, מורטת את שעירותם או גוזמת בעזרת מזמרה את הסרבנים שבהם, והם, התרמילים, "משחקים" איתי במחבואים, מסתתרים בין העלים המצהיבים..נחבאים אל העלעלים, ביישנים.
ואז, נזרק העשב היבש לשק הגזם ואני יושבת למלאכה הסיזיפית מחד והמדיטטיבית מאידך, של חילוץ זרעוני האפונה מתוך תרמיליהם הקשים.
יצא לך פעם לחלץ גרעיני אפונה ריחנית מתרמיליהם?
גם עבורי, הייתה זו חוייה חדשה. הופתעתי לגלות שתרמילי האפונה מתבקעים בעוצמה רבה בתגובה ללחיצה קלה בשוליהם. בתחילה חשבתי - משועשעת - שדומה הדבר ללידה:
האפונים בשלים לצאת לאויר העולם, כתינוק, והם לוחצים על תרמיל הרחם העוטף אותם, משוועים לחילוץ. אולי כך הדבר באפונת גינה שמנמנה וירוקה אבל אצל האפונת ריחנית, נראה היה לי שהסיפור מורכב יותר...
בעודי תמהה והוגה בתחושת הלחץ שבוקע ומשתחרר מהתרמילים שלא נותרה בהם טיפת לחות, עלה בזכרוני סרטו של תאופיק אבו ואיל עטאש, צימאון. זהו סיפורה של משפחה של יצרני פחמים אשר שעוזבת את ביתה בשל סוד משפחתי הקשור לבת שמואשמת בקיום יחסים עם בחור ללא נישואין. הם עוברים לחיות בשטח נטוש ורוב הסרט עוסק בפריסת קו מיים ובמתח שנבנה סביבו: המתח בין הדמויות - בעיקר האב וביתו, המתח מהמתנכלים לקו המיים שלהם, המתח מהיובש והצימאון.
תרמילי האפונים המתפצלחים בין אצבעותי מספרים סיפור של לחץ שנבנה ממצוקה, מיובש, ממתח רב שמשתחרר בקול נפץ בעוצמה שאיננה מידתית לגודלם. האפונים ש"נורים" מן התרמיל בבת אחת, מתפזרים לכל עבר כשהם משחררים לחץ שנבנה מצימאון, מיובש.
מחשבותי נודדות... איך אנו כבני אדם יוצרים תנאים כאלו של יובש וצימאון לאחרים... איך אנו כבני אדם מתעלמים ממצוקות לאורך זמן, מעלימים עין ממתח שנבנה, מקושי שנאצר עד לרגע שבו נגיעה קטנה, לחיצה אקראית או שינוי מצב יוצרים פיצוץ בו נגללים השוליים החוצה וכל מי ומה שבפנים נזרק בכוח, בגסות, באלימות.
אצל האפונה הריחנית המנגנון הזה נועד להשרדות: התרמילים מתיבשים, הם עוטפים את האפונים עד הרגע האחרון, צוברים קשיות מגינה ועוצמה נפיצה עד מועד הפיצוץ ואז נפוצים האפונים לכל עבר, מבטיחים את עתידם ואת המשך החיים.
ואצלינו, בני האדם, האם ייתכן שאותו מנגנון מביא לתוצאה אחרת? האם היובש, הצימאון ליחס וחמלה, המתח הרב שנוצר מהעדרם והפיצוץ שבא בעקבותיו גוררים את כולנו להרס, להרג, לרוע לעצירת החיים ??