"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק."

מחשבות 01 - מה נשאר מן הנכונות שהייתה לעם במדבר לתת לאהרון תכשיטים וזהב, חפצים אישיים ויקרים רגשית וכלכלית, שיתיך אותם ויצור מהם צלם אלוה? מה אנחנו כפרטים מוכנים היום לתת למען אידאה, אמונית או אחרת, שכורכת יחד עם שלם? מי הוא או מי הם עגלי הזהב שאנו סוגדים להם היום? האם ציבוריים הם ושייכים לכלל או שמא אישיים של האינדבידואל בלבד? סביב אילו עגלים רקדנו וסביב אילו ירקוד הדור הבא? 

מחשבות 02 - שינוי תרבותי לוקח זמן רב.
אז כהיום דחיית סיפוקים לא הייתה החלק החזק שלנו כעם!  
יצירת עם, על כל משמעויותיו, מאוסף עבדים שיצאו ממצריים לפני רגע או הגיעו מפזורות אירופה ואפריקה לפני כמה עשורים הוא תהליך ארוך, כבד ואיטי ואנחנו קצרה סבלנותינו. רוצים לראות תוצאות במשיכת אצבע על מסך מגע...הופס...אחידות, רווחה כלכלית, השכלה, גם ביטחון, זמן איכות לפרט ותוצר גולמי גבוה למדינה...הופס, אפליקציה חדשה "עם-בזק" או בלעז "אינסטנט-עם". כמו תמיד יש פער בין המרקטינג לדליברי והמוצר איננו מספק את מה שאיש המכירות, משה, הבטיח. שנחכה?? מה פתאום! אנחנו לא פריירים!!! אותנו לא עשו במחיקת אצבע!   











" ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ח סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ט וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא."

מחשבות 03 - כמה יפה העם הזה, כמה מרגש הוא יכול להיות... אנשים בכל הגילאים מתכנסים למעשה שהיה ודאי חתרני כשאחד מאמני הישוב יזם אותו, מחווה למשבר הראשון המשמעותי שחוו בנות ובני ישראל כעם. משבר אמון בהנהגה, משבר זהות כעם, משבר באמון ואמונה. למה זה נשמע כל-כך מוכר ועכשוי?

" טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ:  לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים.  טז וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת.  יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם, בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה, בַּמַּחֲנֶה.  יח וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ."

***
אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן אלא ברכּות ובאהבה. והוסיף לטופים והוסיף מלים טובות, והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה" וזִמר זכור ושמור בנגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דִבֵּר לדִבֵּר, לא תשא שם אלוהיך לשווא, לא תשא, לא לשווא, אנא, אל תענה ברעך עד שקר. וחבק אותי חזק ולחש באזני, לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח. ושם את כפות ידיו הפתוחות על ראשי בברכת יום כפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו. אחר-כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רוצה להוסיף שנים לעשרת הדברות: הדִבר האחד-עשר, "לא תשתנה" והדִבר השנים-עשר, "השתנה תשתנה" כך אמר אבי ופנה ממני והלך ונעלם במרחקיו המוזרים. 
(יהודה עמיחי. פתוח סגור פתוח. שוקן. 1998. עמ' 58)
 
***
" יט וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.  כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ... "
 מחשבות 04 - הרבה דם נשפך בהמשך לסיפור עגל הזהב בספר שמות. הרבה י"ש ועשן ריחני נשפכו והתמרו בעין הוד לאור השמש השוקעת על הים הניבט מול בתי האבן הקסומים. תחושה מוזרה של Deja Vu מלווה אותי בין צלילי התופים הקדמוניים, האש, המים והאנשים הרוקדים.

הם רקדו סביב האל המוזהב, רקדו כשנופץ והמשיכו לרקוד עת שברי הקש והבמבוק עלו באש ואניצים התעופפו עם רוח הערב הקרירה. ואנחנו? האם נמשיך לרקוד גם כשצריך לעמוד, לשקול צעדים, לחשב מסלול מחדש? ואולי הצדק איתם, אולי הריקוד הקדמוני יעשן את צרותינו ויחמם את שנותינו הבאות? והעגל.. האם העגל הבא יזכה לחיות, להעלות בשר על עצמותיו ולהזדקן בנחת ובשלווה בין הגלריות והעצים בעין הוד? 
 * תמונות ופנים בגלריה המצורפת