ב- 20/10/15, בשיא המתיחות ופיגועי הדקירה בארץ, פרסם חמודי גדיר, הקצב החייכן מקצביית כופתא בבית זרזיר, רשומה מעולה שזכתה ללייקים רבים בפייסבוק. התמשכות הפיגועים בארץ ו'האויר הדחוס' בין אזרחי העמק היהודים, הערבים והבדואים גרמו לי לפרסם אותה שוב:

" אני כותב את הפוסט הזה בתקופה חשוכה ורעה ליושבי הארץ הזאת, החושך הזה שורר על כל עמי הארץ ותחושות של תסכול ואכזבה ופחד וחשדנות שוררים בכל מקום. חשבתי אפילו לוותר ולא לכתוב אבל במחשבה שנייה, במקום שבו אני עומד, כל יום בצהריים מתרחש פלא קטן: המסעדה מתמלאת באנשים רעבים והם בני כל העמים, ופתאום ערבית ועברית מתערבבים להם יחדיו, נשים עטויות חיג'אב ליד קיבוצניקים בני העמק, מכונאים מהמוסך הקרוב לצד רופאים, נהגים, עובדי אדמה וילדים, ואני מבין שנפלה בחיקי הזכות להיות לכל אלה אי קטן של שפיות במקום גדול ורועש. הטחינה, נוזלת על מכנסיו של כל אחד אחד, ללא הבדל מין, דת, צבע עור או אמונה... וכאן, בכופתא במקום שלי, מתקיימת מציאות אחרת שלא נכנעת להלך הרוח של הרחוב ושל המצב ופתאום, אני קצת יותר אופטימי.

קראתי פעם באיזה ספר (מתנצל, לא זוכר את שמו) שאהבת המזון היא האהבה החזקה ביותר ואני חייב לומר שאני לא מסכים. אני חושב שאהבת החיים היא החזקה ביותר. כולנו רוצים לחיות, כולנו רוצים לחיות טוב, כולנו רוצים לתת לילדנו חיים טובים ותקווה ואופק, והעניין הזה הוא הקיום המשותף של כולנו. לפעמים קשה כאן נורא, לפעמים החדשות והארועים תופסים אותך מהגרון אבל הדרך היחידה שלי, במקום הקטן שלי להתגבר על רגעי הייאוש האלה היא שוב, בצהריים, להרים את הראש ולראות את החגיגה של הדו קיום מתרחשת כאן יום יום. ואת זה, אני מבטיח, את זה אף אחד לא ייקח מכאן."

שלכם, חמודי גדיר