ביום הזכרון תשע"ב, 2012 כתבתי:
השנה, רק השנה, שלושים שנה אחרי המלחמה ההיא, התעורר בי העצב הגדול על החיים שנקטען ביוני 1982. החלטתי להגדיש פוסט לזכרם של אליעזר שיאון, ישראל שכטר ויורם ביטון זכרם לברכה. שני הראשונים היו טייסים בטייסת האנפה בה שרתתי בבסיס חצרים ויורם היה בן מחזור שלי ממושב דבורה.

מלחמת לבנון הראשונה, שפרצה היום, ב-5 ביוני לפני 30 שנה, היא המלחמה שלי, של הדור שלי. כילידי 1962 היינו אז בשנתינו השניה לשרות הצבאי. המלחמה מצאה אותי פקידת מבצעים בטייסת אנפות, מסוקי תובלה בינוניים. למרות שהיה לי ותק בצבא הייתי די חדשה בטייסת. אליעזר שיאון היה סגן מפקד הטייסת, האיש שקיבל אותי למבצעים בעיניו החודרות ולשונו החדה.

עם בני כיתתי היה לי קשר מועט בזמן השרות הצבאי והזכרונות שלי מיורם ביטון הם של בחור חסון, חסון מאוד. מושבניק שתקן ונבוך עם עניים יפות ורגישות. יורם התגייס לצנחנים ונהרג ביומה השני של המלחמה ב6/6/1982. מצאתי סרטון זכרון שנעשה עליו.

בטייסת המסוקים שלי העלו גף, קבוצת טייסים, מסוקים ואנשים טכניים לפריסה צפונה, שיהיו יותר קרובים לגבול לבנון. כולם רצו לפרוש צפונה, הייתה אוירה טעונה אבל גם נירגשת..אוירה של אקשן שכולם, אבל כולם, רצו לקחת בה חלק. בפרישה הראשונה עלו טייסים בכירים, מאוד בכירים. וגם פקידות עם ותק. אותי לא לקחו, נשארתי מאחור, מאוכזבת.
על מה שקרה שם, בלבנון, קראתי לראשונה בחיי, היום:

בתחילת חודש יוני 1982 נכנסו כוחות צה"ל ללבנון והמלחמה החלה. "אני זוכר שהגענו לטייסת בשבת", משחזר סא"ל י'. "קיבלנו תדריך ובו סיפרו לנו שהופל מסוק קוברה ובו חבר'ה שהכרנו. מאוחר יותר שמענו שהופל גם מטוס עיט". בבוקר יום ראשון עלו צפונה הצוותים שנחשבו לחזקים ביותר בטייסת.

"במסוק אחד היו מפקד הטייסת ובנצי בכר ז"ל, שהיה אז טייס המשנה הבכיר בטייסת", אמר סא"ל י', בראיון שהעניק לבטאון חיל-האוויר במלאות 20 שנה למלחמת לבנון. "במסוק השני היינו מיקי בר, שסיים את תפקידו כסמ"ט ב' ואני, קברניט סדיר בטייסת. במסוק השלישי טסו אליעזר שיאון ז"ל, שהיה מפקד קורס האימון המבצעי (קא"מ) וא', שמונה להחליף את שיאון כמפקד הקא"מ. יחד איתנו עלה גם ישראל שכטר ז"ל, טייס צעיר, ששימש כקצין מבצעים".

צוות החלוץ של טייסת האנפות הונחה לשמור על "רצף" באוויר ולבצע פיטרול לחילוץ אנשי צוות אוויר נוטשים. "טסנו בקו מחניים-קרית-שמונה הלוך וחזור, שוב ושוב, ובכל פעם, לפני שאזל הדלק, הודענו למסוק הבא להמריא כדי להתחלף", משחזר סא"ל י'. כך, במשך שש שעות, ביצעו שלושת המסוקים את הפיטרול ועמדו בכוננות לחילוץ מלבנון.

"בסבב השלישי שמענו לפתע בקשר שהמסוק של שיאון ממריא", ממשיך י'. "בדיעבד הסתבר שהם טסו לפינוי שני חיילים שנפצעו באיזור נבטייה". משימת פינוי הפצועים הסתיימה בטרגדיה נוראה. "המסוק הוזנק לנקודת-ציון שנקראה 'ציר אפליפסיה מתג 30'", נזכר סא"ל י'. "מעשה שטן ובמפת הקוד היו שתי נקודות שונות, שנקראו באותו השם". החיילים הפצועים המתינו למסוק האנפה בנקודה אחת ואילו המסוק שהוזנק לחלצם טס לנקודה השנייה, מעל נבטייה. "הטייסים לא מצאו את הפצועים והחלו להסתובב באיזור ולחפש", ממשיך סא"ל י'. "בנבטייה שרצה חוליית מחבלים שגילתה אותם. הם עלו בכוונת תותח הנ"מ של המחבלים והמסוק, שטס בגובה ובמהירות נמוכים, כדי לנסות ולזהות את הפצועים אותם היה צריך לחלץ, נפגע והופל".

צוות המסוק - רס"ן אליעזר שיאון ז"ל, סרן ד"ר סטפן לנדס ז"ל, סגן ישראל שכטר ז"ל, רס"ר הרצל קלעי ז"ל וסמל דיוויד-יעקב טורסטון ז"ל - נהרגו במקום.

בטייסת בחצרים שמענו שהמסוק ניפגע. לא ברור היה עדיין האם נהרגו אנשי הצוות והייתה תקווה שהצליחו אולי להנצל, תיקווה קלושה. המרכזייה צלצלה, הרמתי את המתג ועניתי קצרת רוח בפומית. מעברו השני של הקו היה אביו של סגן שכטר, צעיר ירושלמי מקסים שהיה קצין מבצעים בטייסת. כשדאגה בקולו, הוא ביקש לדבר עם בנו. אני, בקור רוח של נערה בת עשרים עניתי לו שבנו איננו יכול לדבר כרגע, ניפרדנו והנחתי את השפורפרת חיוורת ורועדת.

שלושים שנה עברו ואני עדיין מחוירה מהשקר הלבן הזה,
שלא יכול היה להתקיים ואי אפשר היה שלא יאמר.
מה מביא אב להתקשר דקות ספרות לאחר שבנו צלל עם מסוקו לאדמה?

שלושים שנה אחרי,
זכרונותי דלים וקטועים,
אבל יש בי רצון עז וצורך להזכיר את האנשים האלו שהיו לרגע חלק מחיי,
שהיו להם חיים מלאים ושלמים משלהם שנגדעו ברגע,
בדיוק לפני שלושים שנה.
יהי זכרם ברוך.