תשע"ט
מה המיל, המושג, שיעשה לי את השנה הזאת שנה תשובה.
והזוכה הוא...היא... איזון!
זאת המילה המובילה שלי לשנת תשע"ט. שנה של איזון בין דתיות לחילוניות, בין נשים לגברים במרחב הציבורי.
והזוכה הוא...היא... איזון!
זאת המילה המובילה שלי לשנת תשע"ט. שנה של איזון בין דתיות לחילוניות, בין נשים לגברים במרחב הציבורי.
כמו שני לוחות טאקטוניים, ככה גם בעולם שלנו נפערת תהום עצומה בין התפתחות בתחומי הטכנולוגיה, חשיבה יצירתית ואפילו תפיסות חינוכיות שמכירות בחוסר הרלוונטיות של מבנה בתי הספר בני מאה שנים לימינו, לבין רגרסיה וחזרה לדתות מצמצמות, מדירות, מכנסות. שתי תנועות הפוכות, אחת בה הידיים נפתחות לקלוט את כל מה שיש לעולם להציע והשניה סגורה כבולה ב- "אם ככה אמרו הרבנים, הם בטח צודקים, הם הרי רוצים רק את טובתינו" [מרואיינת ברדיו בתכניתה של יעל דן בנושא קנייה במרכול משותף לאולפנת בנות וישיבה בישוב שעלבים]
בנסיעה ברכב אתמול הקשבתי לגלי צה"ל ולא האמנתי לריבוי השירים, בקולות גבריים בעיקר, שעוסקים בשפה כזו או אחרת ובשמות קוד מגוונים באל, באבא, בבורא עולם. וואלה?? מה קורה כאן? במרחבים הציבוריים בהם אני מתהלכת, והם לא השתנו ב-15 השנים האחרונות, עוד ועוד נשים מסתובבות כסויות ראש, יהודיות ומוסלמיות כאחד.
כשתכנית מנדל, הליברלית והפלורליסטית, בה זכיתי ללמוד יום בשבוע בתשע"ח מפרסמת יום עיון לקראת יום כיפור בנושא "תיקון עולם" בה ישאו דברים ארבעה דוברים, גברים כמובן: שני שייחים, רב אחד וד"ר לפילוסופיה. אני נבהלת! ונשים? אני שואלת אותם, לנשים אין פתחון פה בעניין תיקון עולם? מנסה להגיד לעצמי שיש כאן טעות, חוסר שיקול דעת, וחוסר תשומת לב. האמנם?!
משהו קרה לאיזון העדין בין האמונה לכפיה, להדתה. החשש הגדול של חלק מהמאמינים בדת היהודית והמוסלמית כאחד, מהקידמה, מתנועת הפתיחה שמתרחשת בעולם, מביאה הקצנה שמחלחלת לתוך החילוניות. כאשה חילונית אני מוצאת עצמי בעמדת התגוננות מול השתקת הקול שלי ושל חברותי מהמרחב הציבורי מחד וזליגה של האמונה באל לסטטוס קוו החברתי-תרבותי מאידך. בשני המקרים אני מרגישה מופסדת ומבוהלת.
חשוב לי להדגיש שאין לי עניין עם מי שבוחר להגדיר עצמו/ה כדתי/ה או אמוני/ת. אני מכבדת את מי שבוחר באמונה בדת כזו או אחרת ובאל, שליח או משיח. אני כן חוששת, יותר ויותר, מחיים בעולם בו הקיצוניות הדתית שולטת ומשתלטת. מהליכה אחורה בכלל ובתחום זכויות הנשים בפרט!
מאחלת לעצמינו שתהליכים אלו יעצרו,
שהליברליות החילונית תחזור לאזן את מגמות ההקצנה הדתית באשר הן
והמרחב הציבורי יקבל בשמחה את כל הקולות שבו לרבות קול אישה.
09.2018
בנסיעה ברכב אתמול הקשבתי לגלי צה"ל ולא האמנתי לריבוי השירים, בקולות גבריים בעיקר, שעוסקים בשפה כזו או אחרת ובשמות קוד מגוונים באל, באבא, בבורא עולם. וואלה?? מה קורה כאן? במרחבים הציבוריים בהם אני מתהלכת, והם לא השתנו ב-15 השנים האחרונות, עוד ועוד נשים מסתובבות כסויות ראש, יהודיות ומוסלמיות כאחד.
כשתכנית מנדל, הליברלית והפלורליסטית, בה זכיתי ללמוד יום בשבוע בתשע"ח מפרסמת יום עיון לקראת יום כיפור בנושא "תיקון עולם" בה ישאו דברים ארבעה דוברים, גברים כמובן: שני שייחים, רב אחד וד"ר לפילוסופיה. אני נבהלת! ונשים? אני שואלת אותם, לנשים אין פתחון פה בעניין תיקון עולם? מנסה להגיד לעצמי שיש כאן טעות, חוסר שיקול דעת, וחוסר תשומת לב. האמנם?!
משהו קרה לאיזון העדין בין האמונה לכפיה, להדתה. החשש הגדול של חלק מהמאמינים בדת היהודית והמוסלמית כאחד, מהקידמה, מתנועת הפתיחה שמתרחשת בעולם, מביאה הקצנה שמחלחלת לתוך החילוניות. כאשה חילונית אני מוצאת עצמי בעמדת התגוננות מול השתקת הקול שלי ושל חברותי מהמרחב הציבורי מחד וזליגה של האמונה באל לסטטוס קוו החברתי-תרבותי מאידך. בשני המקרים אני מרגישה מופסדת ומבוהלת.
חשוב לי להדגיש שאין לי עניין עם מי שבוחר להגדיר עצמו/ה כדתי/ה או אמוני/ת. אני מכבדת את מי שבוחר באמונה בדת כזו או אחרת ובאל, שליח או משיח. אני כן חוששת, יותר ויותר, מחיים בעולם בו הקיצוניות הדתית שולטת ומשתלטת. מהליכה אחורה בכלל ובתחום זכויות הנשים בפרט!
מאחלת לעצמינו שתהליכים אלו יעצרו,
שהליברליות החילונית תחזור לאזן את מגמות ההקצנה הדתית באשר הן
והמרחב הציבורי יקבל בשמחה את כל הקולות שבו לרבות קול אישה.
09.2018