אז מה? בסתר לבנו כולנו בעצם בעניין קשירות ובעלות? בכל אחת מאיתנו, הנשים המודרניות, הפמיניסטיות, מסתתרת כלבה כנועה המחכה שיבוא האדון ויורה לה מה לעשות ואם אפשר תוך שהוא מושך את שער ראשינו לאחור כדי שנדע מי כאן הבוס? איך הצליחה ה"סופרת" א ל ג'יימס בסיפרה חמישים גוונית של אפור למכור לנו את הפנטזיות הסדו- מזוכיסטיות שלה כבון טון שמתאים לכולנו?
האמת היא שיש לי תיאוריה. היא שווה כדף המחשב שמציג אותה ואין לה שום תמיכות וחיזוקים רק תמיהה וסקרנות שדחפו אותי- ואני מקווה שיעוררו גם אתכן/ם- לשאלה: "למה לכל הרוחות רכשתי ב-98 ₪ רומן ירוד ומאכזב שאפילו ההגדרה המיושנת "רומן משרתות" לא יכול לרדידותו. למה אני נאבקת עם עצמי להמשיך ולקרוא אותו ואיך זה, לכל הרוחות, שאני לא לבד בסיפור הזה???"
התיאוריה, המוצהרת בכותרת, נסמכת על ארבע רגליים:
1. כולנו זקוקים לארוטיקה.
2. ככל שהפורנוגרפיה משתלטת הארוטיקה נעלמת.
3. האריזה המתעתעת של המוצר.
4. יחסי ציבור מתוחכמים ויעילים.
הארוטיקה, בספרות מלווה וליוותה אותנו מקדמת ימים. חלק מהיצירות היו מעשיות עממיות שהועלו על הכתב ובאחרים נשזרה המיניות בפרוזה מתוחכמת וכתובה היטב. ארוטיקה ספרותית היא אותה תחושת ריגוש שפושה בנו כשמילים כתובות על דף של ספר מעוררות במוחנו תמונת חוויה המייצרת ריגוש מיני. זו אחת המתנות היפות שנתברכנו בהן, להבדיל משאר היצורים החיים, "כוח הדמיון" [ראו חלק 2 בהרצאתה של ג'י קיי רולינגס].
בשנים האחרונות חדרה הפורנוגרפיה לכל תחומי חיינו בבוטות רבה כל-כך שנראה כאילו בעלה בברוטליות את הארוטיקה וסילקה אותה. פרסומות, סרטים, קליפים של מוסיקה מחד וכמובן עולם הפורנו, בכולם המיניות המוגזמת מוטחת בפנינו. אין עוד רמיזות, יצירת נרטיב מתפתח, אין ניסתר, יש רק תיאור גרפי גלוי, חשוף ובוטה. נכון שהמצב קשה במיוחד על גבי המסכים אבל גם הספרות זוכה לסצנות אלימות, לתיאורים בוטים, ללגיטימציה של הפורנוגרפיה. במקרה של "חמישים גוונים של אפור" ששווק כספר ארוטי, נדמה שנעשה שימוש מושכל ומתוחכם עד מאוד, בטכניקות של יחסי הציבור כדי למכור לנו פורנוגרפייה מעולם הסקס הביזרי, הסדו-מזוכיזם, כארוטיות. מישהו או מישהי עלתה על הגעגוע הבורגני לקצת ארוטיות מעוררת.
השבוע פורסם כי הקליפ Gangnam Style שבר את שיאי הצפייה ברשת. אי אפשר שלא לראות את הדמיון בין שני המוצרים השטוחים והמטופשים האלו. האחד ספר פסבדו-ארוטי, פורנוגרפיה מנוסחת רע, והשני שיר "מחאה" על נשות המעמד העליון שעשוי בסצנות בוהקות וצווחניות עם תנוחות אגן משודרגות, מוזיקה קליטה ומערך שיווק מתוחכם?!
"חמישים גוונים של אפור" החל את חייו ברשת, כמו הקליפ הנ"ל. היו הורדות רבות של הבלוג שכתבה ג'יימס, כך מספרים לנו, ואז, כשהוחלט להפיצו כספר התחיל מעשה המרכבה. הכל נעשה בעדינות, בנגיעות זהירות של עיצוב מוצר מדף שאפשר יהיה לשווקו להמונים.
שמה של כותבת הספר נכתב בראשי תיבות כדי שמינה לא יובלט. הוא נכתב כך שנחשוב שגבר הוא שכתב את הספר. אולי מתוך מחשבה שזה יתן לספר סוג של מכובדות? אולי כדי להגן על האישה שכתבה אותו?
כריכת הספר, שבאופן לא שכיח זהה בגירסה האנגלית והעברית, מזכירה במבט ראשון ספרי ריגול ומתח. אפורה, סולידית למראה. דבר אינו מרמז בכריכה על הקינקיות בתוכו. רק לאחר הקריאה מקושרת עניבת הגבר האפורה, הנחשית למראה, שעל הכריכה כאביזר המשמש את האדון הנאה, העשיר והשתלטן לקשירת שיפחתו הצעירה, הבתולה והתמימה שלא ידעה עד כמה הכאב הוא משאת חייה. זה המקום לציין כי אין לי ביקורת על בחירות מיניות של אחרים, גם אם מדובר בסדו-מזוכיזם. עם זאת תמוה בעיני איך הצליחו לשווק לי, ולנשים רבות כמוני, את הפנטזיה הזו כשלי?!
היות וחיי מתנהלים כאן, בארץ, בדקתי מה וכמה נכתב על הספר טרם צאתו לחנויות אצלנו באמצע אוגוסט 2012.
מגוון "הודעות" בהארץ, YNET, ו-וואלה הודיעו לנו בחודשים שלפני צאת התרגום לעברית כי "טרילוגיית ספרים ארוטיים לנשים כבשה את טבלת רבי המכר בארה"ב [במרץ], "הספר האירוטי "חמישים גוונים של אפור" שבר שיא מכירות בבריטניה" [ביולי], "רב המכר של כל הזמנים" [באוגוסט]. נתנו לנו התראה שהגרסה הדיגיטלית יוצאת קודם ןכחודש אחרי יציאתו הודיעו כי הוא אזל מן המדפים....
בנוסף, ברבות מהידיעות הנ"ל שב ועלה המשפט: "השמועה אומרת שנשות הפרברים באמריקה, נוהגות להעביר ביניהן את הספר הזה, כשדפיו המקומטים יכולים רק לרמוז על הדברים הלא נאותים שנעשו במהלך הקריאה בו." [y-net]
משפט בריף שובניסטי ושקוף, שנשלח לשולחן מבקרי הספרות ממשרד יחסי ציבור, הלא כן?
באמריקה כמו באמריקה, כל מוצר מוכר הוא פתח לאינסוף פארודיות וכמובן, לעוד מכירות: ראו למשל את זה:
צחקתי, בטח שצחקתי!
אם כך, מה הבעייה? האם זו רק העובדה ש"עבדו עלי"??
ובכן, מה שמכעיס אותי בסיפור הלא יאומן של ה"יצירה" ושיווקה המתוחכם, הוא שלתפיסתי, הגברת ג'יימס גרמה בספרה לנזק בלתי מבוטל להשגיה של המהפכה הפמיניסטית העכשווית, בכך שלקחה דמות של סטודנטית אינטליגנטית והעלתה אותה לקדמת הבמה החברתית כאישה כנועה, מנוצלת מושפלת ונשלטת והפכה אותה לגיבורה, לדמות ראויה לחיקוי.
מעבר לנרטיב הרדוד העטוף בדמויות וסצנות קיטשיות, שפת הכתיבה המזעזעת, מחוץ למה שמכונה אצלה "סקס" ובעיני לא יכול להקרא אלא א ל י מ ו ת; מעבר לכל אלו, א ל גיימס מעצימה ומפארת סצנות בהם הגבר, האדון, יודע טוב יותר מה נכון/מתאים/ראוי לאישה לאמר, לאכול, לעשות ולאהוב.
תגידו, זה לא מצלצל לנו מוכר?
התיאוריה, המוצהרת בכותרת, נסמכת על ארבע רגליים:
1. כולנו זקוקים לארוטיקה.
2. ככל שהפורנוגרפיה משתלטת הארוטיקה נעלמת.
3. האריזה המתעתעת של המוצר.
4. יחסי ציבור מתוחכמים ויעילים.
הארוטיקה, בספרות מלווה וליוותה אותנו מקדמת ימים. חלק מהיצירות היו מעשיות עממיות שהועלו על הכתב ובאחרים נשזרה המיניות בפרוזה מתוחכמת וכתובה היטב. ארוטיקה ספרותית היא אותה תחושת ריגוש שפושה בנו כשמילים כתובות על דף של ספר מעוררות במוחנו תמונת חוויה המייצרת ריגוש מיני. זו אחת המתנות היפות שנתברכנו בהן, להבדיל משאר היצורים החיים, "כוח הדמיון" [ראו חלק 2 בהרצאתה של ג'י קיי רולינגס].
בשנים האחרונות חדרה הפורנוגרפיה לכל תחומי חיינו בבוטות רבה כל-כך שנראה כאילו בעלה בברוטליות את הארוטיקה וסילקה אותה. פרסומות, סרטים, קליפים של מוסיקה מחד וכמובן עולם הפורנו, בכולם המיניות המוגזמת מוטחת בפנינו. אין עוד רמיזות, יצירת נרטיב מתפתח, אין ניסתר, יש רק תיאור גרפי גלוי, חשוף ובוטה. נכון שהמצב קשה במיוחד על גבי המסכים אבל גם הספרות זוכה לסצנות אלימות, לתיאורים בוטים, ללגיטימציה של הפורנוגרפיה. במקרה של "חמישים גוונים של אפור" ששווק כספר ארוטי, נדמה שנעשה שימוש מושכל ומתוחכם עד מאוד, בטכניקות של יחסי הציבור כדי למכור לנו פורנוגרפייה מעולם הסקס הביזרי, הסדו-מזוכיזם, כארוטיות. מישהו או מישהי עלתה על הגעגוע הבורגני לקצת ארוטיות מעוררת.
השבוע פורסם כי הקליפ Gangnam Style שבר את שיאי הצפייה ברשת. אי אפשר שלא לראות את הדמיון בין שני המוצרים השטוחים והמטופשים האלו. האחד ספר פסבדו-ארוטי, פורנוגרפיה מנוסחת רע, והשני שיר "מחאה" על נשות המעמד העליון שעשוי בסצנות בוהקות וצווחניות עם תנוחות אגן משודרגות, מוזיקה קליטה ומערך שיווק מתוחכם?!
"חמישים גוונים של אפור" החל את חייו ברשת, כמו הקליפ הנ"ל. היו הורדות רבות של הבלוג שכתבה ג'יימס, כך מספרים לנו, ואז, כשהוחלט להפיצו כספר התחיל מעשה המרכבה. הכל נעשה בעדינות, בנגיעות זהירות של עיצוב מוצר מדף שאפשר יהיה לשווקו להמונים.
שמה של כותבת הספר נכתב בראשי תיבות כדי שמינה לא יובלט. הוא נכתב כך שנחשוב שגבר הוא שכתב את הספר. אולי מתוך מחשבה שזה יתן לספר סוג של מכובדות? אולי כדי להגן על האישה שכתבה אותו?
כריכת הספר, שבאופן לא שכיח זהה בגירסה האנגלית והעברית, מזכירה במבט ראשון ספרי ריגול ומתח. אפורה, סולידית למראה. דבר אינו מרמז בכריכה על הקינקיות בתוכו. רק לאחר הקריאה מקושרת עניבת הגבר האפורה, הנחשית למראה, שעל הכריכה כאביזר המשמש את האדון הנאה, העשיר והשתלטן לקשירת שיפחתו הצעירה, הבתולה והתמימה שלא ידעה עד כמה הכאב הוא משאת חייה. זה המקום לציין כי אין לי ביקורת על בחירות מיניות של אחרים, גם אם מדובר בסדו-מזוכיזם. עם זאת תמוה בעיני איך הצליחו לשווק לי, ולנשים רבות כמוני, את הפנטזיה הזו כשלי?!
היות וחיי מתנהלים כאן, בארץ, בדקתי מה וכמה נכתב על הספר טרם צאתו לחנויות אצלנו באמצע אוגוסט 2012.
מגוון "הודעות" בהארץ, YNET, ו-וואלה הודיעו לנו בחודשים שלפני צאת התרגום לעברית כי "טרילוגיית ספרים ארוטיים לנשים כבשה את טבלת רבי המכר בארה"ב [במרץ], "הספר האירוטי "חמישים גוונים של אפור" שבר שיא מכירות בבריטניה" [ביולי], "רב המכר של כל הזמנים" [באוגוסט]. נתנו לנו התראה שהגרסה הדיגיטלית יוצאת קודם ןכחודש אחרי יציאתו הודיעו כי הוא אזל מן המדפים....
בנוסף, ברבות מהידיעות הנ"ל שב ועלה המשפט: "השמועה אומרת שנשות הפרברים באמריקה, נוהגות להעביר ביניהן את הספר הזה, כשדפיו המקומטים יכולים רק לרמוז על הדברים הלא נאותים שנעשו במהלך הקריאה בו." [y-net]
משפט בריף שובניסטי ושקוף, שנשלח לשולחן מבקרי הספרות ממשרד יחסי ציבור, הלא כן?
באמריקה כמו באמריקה, כל מוצר מוכר הוא פתח לאינסוף פארודיות וכמובן, לעוד מכירות: ראו למשל את זה:
צחקתי, בטח שצחקתי!
אם כך, מה הבעייה? האם זו רק העובדה ש"עבדו עלי"??
ובכן, מה שמכעיס אותי בסיפור הלא יאומן של ה"יצירה" ושיווקה המתוחכם, הוא שלתפיסתי, הגברת ג'יימס גרמה בספרה לנזק בלתי מבוטל להשגיה של המהפכה הפמיניסטית העכשווית, בכך שלקחה דמות של סטודנטית אינטליגנטית והעלתה אותה לקדמת הבמה החברתית כאישה כנועה, מנוצלת מושפלת ונשלטת והפכה אותה לגיבורה, לדמות ראויה לחיקוי.
מעבר לנרטיב הרדוד העטוף בדמויות וסצנות קיטשיות, שפת הכתיבה המזעזעת, מחוץ למה שמכונה אצלה "סקס" ובעיני לא יכול להקרא אלא א ל י מ ו ת; מעבר לכל אלו, א ל גיימס מעצימה ומפארת סצנות בהם הגבר, האדון, יודע טוב יותר מה נכון/מתאים/ראוי לאישה לאמר, לאכול, לעשות ולאהוב.
תגידו, זה לא מצלצל לנו מוכר?