04/12/11 עדית שגב
בקרתי אתמול בחיפה. כן, אני וראש העיר יונה יהב פסענו בין מאות או אלפי אנשים "נשים, גברים וטף" בסמטאות וואדי ניסנאס לרגל "החג של החגים".
בקרתי אתמול בחיפה. כן, אני וראש העיר יונה יהב פסענו בין מאות או אלפי אנשים "נשים, גברים וטף" בסמטאות וואדי ניסנאס לרגל "החג של החגים".
בויקיפדיה מצאתי ש - ואדי ניסנאס ערבית: وادي النسناس היא שכונה בעיר התחתית של חיפה, מספר תושביה כ-8,000 נפש. "ניסנאס" (نسناس) הוא שמה הערבי של הנמייה. השכונה, שהוקמה במהלך המאה ה-19כשכונת פועלים פשוטה, הייתה שכונה ערבית קודם למלחמת העצמאות, ושמרה במידה רבה על זהותה זו, ועל הארכיטקטורה הים-תיכונית שאפיינה אותה לפני המלחמה. באפריל1948 כבשו כוחות "ההגנה" את חיפה הערבית. רוב תושביה הערבים של העיר העדיפו לעזוב אותה, אך כ-3,000 ערבים נותרו בעיר ורוכזו בוואדי ניסנאס ובוואדי סאליב. עד 1948 היו רוב תושבי השכונה ערבים נוצרים, אך במהלך השנים ועם חילופי האוכלוסייה הפכו המוסלמים לרוב. מאז שנת 1993 מתקיים בוואדי פסטיבל "החג של החגים" בחודש דצמבר, הסמוך לחג המולד הנוצרי ולחג החנוכה היהודי. הפסטיבל הוא ביטוי לרב-תרבותיות המאפיינת את השכונה ולשאיפה לדו-קיום. במהלך הפסטיבל מותווה בסמטאות השכונה "מסלול האמנות", ובו מציגים אמנים מיצירותיהם. חלק מהיצירות נותרות בין הבתים באורח קבע כל השנה, ומעניקות לשכונה מקצת מאופייה הייחודי."
ואכן, פינות חומד לרוב היו במסלול התפתלותו של נחיל האדם : עבודות אמנות לרוב, מייצבים ומייצגים אמנותיים שהנכיחו את החגים שלכבודם התכנסנו. שחקני תיאטרון לבושים בבגדים תקופתיים חיכו בפינות שונות של הדרך וסיפרו לבאים על ההיסטוריה המעניינת של המקום ותושביו ועל העיר חיפה וייחודיותה כעיר "שבה אין סיסמאות אלא מציאות. עיר שבה מתקיימת כבר למעלה מ - 100 שנה מסורת של חיים משותפים, לבני כל העדות והדתות." כדברי ראש העיר.
היו גם בימות עם זמרים שהביאו מוסיקת חג המקובלת בחג הקורבן המוסלמי שנחגג לא מזמן, בחנוכה שאנו היהודים נחגוג בעוד כשבועיים ובחג המולד הנוצרי שיחוג אף הוא בשבוע השלישי של דצמבר. היה שילוט צבעוני ברור ומאיר עיניים שהזמין את הילדים למסלול הרפתקאות וגילוי של שכיות החמדה הארכיטקטוניות והאמנותיות המסתתרות בין עליבות ולכלוך, ובעיקר הייתה אוירה של חג והתרוממות רוח או בלשון הפרסום: " פסטיבל צבעוני ותוסס של אמנות וסובלנות, טעמים וניחוחות בוואדי ניסנאס".
אז זהו, שלא בדיוק ככה! להוציא את משפט הפתיחה, דבר מכל מה שתיארתי לא היה בוואדי, לפחות לא אתמול בין שתיים לארבע אחר הצהריים. אינני יודעת מה ראה ברחובות מר ראש העיר, אני ראיתי עליבות ודוחק. אנשים שהגיעו מכל רחבי הארץ ואיש לא קיבל את פניהם מלבד אנשי הביטחון הרבים ודוכנים מאולתרים של מזון שהקימו דיירי הרחוב בניסיון להרוויח משהו מן ההמון הרב שהציף את שכונתם הרגועה. עשן הקבב ושיפודי הפרגיות התחרה בריח מכונות הסוכר הדביק; צעקות רוכלי הירקות התחרו במוכרי הממתקים וכל אלו התערבו בצעקות ההזהרה של הורים לילדיהם שלא ילכו לאיבוד בהמון הרב. היו גם דוכנים של ספרים בחינם, ספרי נצרות לתועי הדרך, בחורה אחת שקלעה צמות "אתיופיות" ונוספת שצירה פרפרים על פניהן של ילדות שהצליחו להשתחל תחת ידיה וגם איש אחד עם בלונים מתקפלים, ספק ליצן ספק רוכל.
היה לי עצוב בוואדי ניסנאס אתמול, היה עצוב בעיקר משום שאני רוצה לחשוב ולהאמין שכמות הקהל שהגיע הראתה סוג של סקרנות, כמיהה אמתית לחוויה של הכרות עם האחר, למפגש בו ה"סובלנות" איננה מילה אוורירית המייצגת את התכונה לה נזקקו הסוחרים מול ההמון תאב הפלאפל והחומוס אלא מושג תרבותי עם עומק ותכנים. הלא דיי לנו מפסטיבלים רדודים, חסרי תוכן ועניין, מטופשים וחסרי אופי ? האם אי אפשר היה לנצל את מזג האוויר המקסים, את המון האדם המחויך והנינוח של שבת בצהריים כדי ליצור סוג של מפגש אמיתי בין שלוש הדתות המאכלסות את סמטאות וואדי ניסנאס? לתחושתי, מה שנשאר מ"החג של החגים" הוא שם ולוגו ותו לא !
ואכן, פינות חומד לרוב היו במסלול התפתלותו של נחיל האדם : עבודות אמנות לרוב, מייצבים ומייצגים אמנותיים שהנכיחו את החגים שלכבודם התכנסנו. שחקני תיאטרון לבושים בבגדים תקופתיים חיכו בפינות שונות של הדרך וסיפרו לבאים על ההיסטוריה המעניינת של המקום ותושביו ועל העיר חיפה וייחודיותה כעיר "שבה אין סיסמאות אלא מציאות. עיר שבה מתקיימת כבר למעלה מ - 100 שנה מסורת של חיים משותפים, לבני כל העדות והדתות." כדברי ראש העיר.
היו גם בימות עם זמרים שהביאו מוסיקת חג המקובלת בחג הקורבן המוסלמי שנחגג לא מזמן, בחנוכה שאנו היהודים נחגוג בעוד כשבועיים ובחג המולד הנוצרי שיחוג אף הוא בשבוע השלישי של דצמבר. היה שילוט צבעוני ברור ומאיר עיניים שהזמין את הילדים למסלול הרפתקאות וגילוי של שכיות החמדה הארכיטקטוניות והאמנותיות המסתתרות בין עליבות ולכלוך, ובעיקר הייתה אוירה של חג והתרוממות רוח או בלשון הפרסום: " פסטיבל צבעוני ותוסס של אמנות וסובלנות, טעמים וניחוחות בוואדי ניסנאס".
אז זהו, שלא בדיוק ככה! להוציא את משפט הפתיחה, דבר מכל מה שתיארתי לא היה בוואדי, לפחות לא אתמול בין שתיים לארבע אחר הצהריים. אינני יודעת מה ראה ברחובות מר ראש העיר, אני ראיתי עליבות ודוחק. אנשים שהגיעו מכל רחבי הארץ ואיש לא קיבל את פניהם מלבד אנשי הביטחון הרבים ודוכנים מאולתרים של מזון שהקימו דיירי הרחוב בניסיון להרוויח משהו מן ההמון הרב שהציף את שכונתם הרגועה. עשן הקבב ושיפודי הפרגיות התחרה בריח מכונות הסוכר הדביק; צעקות רוכלי הירקות התחרו במוכרי הממתקים וכל אלו התערבו בצעקות ההזהרה של הורים לילדיהם שלא ילכו לאיבוד בהמון הרב. היו גם דוכנים של ספרים בחינם, ספרי נצרות לתועי הדרך, בחורה אחת שקלעה צמות "אתיופיות" ונוספת שצירה פרפרים על פניהן של ילדות שהצליחו להשתחל תחת ידיה וגם איש אחד עם בלונים מתקפלים, ספק ליצן ספק רוכל.
היה לי עצוב בוואדי ניסנאס אתמול, היה עצוב בעיקר משום שאני רוצה לחשוב ולהאמין שכמות הקהל שהגיע הראתה סוג של סקרנות, כמיהה אמתית לחוויה של הכרות עם האחר, למפגש בו ה"סובלנות" איננה מילה אוורירית המייצגת את התכונה לה נזקקו הסוחרים מול ההמון תאב הפלאפל והחומוס אלא מושג תרבותי עם עומק ותכנים. הלא דיי לנו מפסטיבלים רדודים, חסרי תוכן ועניין, מטופשים וחסרי אופי ? האם אי אפשר היה לנצל את מזג האוויר המקסים, את המון האדם המחויך והנינוח של שבת בצהריים כדי ליצור סוג של מפגש אמיתי בין שלוש הדתות המאכלסות את סמטאות וואדי ניסנאס? לתחושתי, מה שנשאר מ"החג של החגים" הוא שם ולוגו ותו לא !