הבוקר שאחרי האש

כותבת ישובה על הספה התכלכלה, מול מסך של מחשב וטלויזיה שעובדת ברקע. כותבת על המחשבות שלא עוזבות אותי מהרגע שהפחד מהאש נרגע קצת. כותבת על המחשבות הטורדניות: איך מתפנים כשהאש קרבה? מה הייתי לוקחת מביתי? איך קמים לבוקר שאחרי? איך "נפרדים" מבית בלי "תהליך פרידה" מסודר? איך מאבדים ברגע את מה שאספנו חיים שלמים ומה קורה לנו ברגע העירום הזה?

אין לי תשובות לאף אחת מהשאלות האלו ואני מודה למי ששומרת עלי מלמעלה ולאלו שעשו פטרולים בישוב על שהאש לא התקרבה אלי, אל הכפר שלי, המשפחה שלי או הבית שלי. 
זאת ועוד...

שנה אחר שנה אנו מקיימות, במסגרת מפגשי "דיבור פשוט" במכינה, מפגש בנושא "בית". נסיון לפצח יחד עם הבנות את היסוד החמקמק שהופך דבר לבית. באופן לא מפתיע, המפגש שמקומו בן שלושת אבני היסוד הראשונות של השיחה המתמשכת, מביא את הבנות לדיבור על הבתים מהן הן הגיעו, על טעמים, ריחות ומנהגים.















































































































הבנות מביטות על הבית הצבעוני שבצילום, ביתה של המעצבת ..... מתלבטות אם הן "אוהבות" או "לא אוהבות" מן בית שכזה, ואז אנחנו מדברות על בית המכינה. איך הוא צריך להראות ומה צריכה להיות בו האוירה ואיך תיווצר בתוך קירות המבנה תחושה של בית. את הבוקר הזה אנחנו מסיימות במעין "תפילת הבית" קצת פחות מקודשת מזו המסורתית אבל מתאימה לבנות שאומרת - 
 




ומכאן... מהבית הבטוח שלי,
אני נושאת תפילה לכל אותם שאיבדו את בתיהם -
מי יתן ותקימו לכם בית מחודש, מלא שמחות, חיבוקים וסליחות. מי יתן והקירות שהגנו מהצדדים והגגות שהיו מעל ראשיכם ימצאו או יבנו ASAP ושקט ושלווה וליבלוב מחודש של ירק ועצים יצמחו סביב מעונכם ויקימו לכם בית.  
בית חדש. 

27/11/2016 
to top
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה