מחר, יום ירושלים הוא גם יום הזכרון לאלפים מיהדות אתיופיה שמצאו את מותם בסודן, בדרך לארץ המובטחת. מספרם של הנספים מוערך בכ-4,000 ויש לשער שרובם היו תינוקות, ילדים ואנשים חולים או מבוגרים שלא עמדו בקשיי הדרך הרבים אבל לא רק שכן בנוסף למדבר ולחום הנורא ההולכים פגשו בדרכם גם חיות טרף ואנשים כחיות ליסטים ורוצחים.
מי הם מספרי סיפורה של קהילת ביתא ישראל? אילו קולות אנחנו מכירים??
מי הם מספרי סיפורה של קהילת ביתא ישראל? אילו קולות אנחנו מכירים??
סיפורי ההגירה של הקהילה, המונה היום כמאה ושלושים אלף, מקצתם סופרו, חלקם משוחררים לאזני הציבור בשנים האחרונות וחלקם עדיין לוטים בסודיות בהיותם פאר היצרתיות של מנגנוני הבטחון, בעיקר המוסד, הישראליים.
אמש יצא לי לשמוע - בכנס במכללת אורנים- את י"ג, אחד מראשי המבצעים במוסד שהיה במשך שנים רבות ממובילי העלאת יהדות אתיופיה. ישבתי מרותקת וכך גם בנות המכינה הקדם צבאית שרובן בנות למשפחות הקהילה. מכירים את התחושה שהמציאות לפעמים עולה על הדמיון?? כך הרגשנו במפגש הזה...
רק כששקע אצלי הסיפור, נרגעה ההתלהבות וצפו השאלות עלתה בי מחשבת "כפירה" על כך שהסיפורים, מרתקים ככל שיהיו, מביאים בדרך כלל צד אחד של המטבע, זה של מדינת ישראל.
קולם של מי שהיו שם, של מי שהלכו ברגל מרחקים שהדעת לא תופסת מאזור גונדר שבצפון אתיופיה לחרטום שבסודן, הלכו עם מעט מאוד ציוד אבל עם כל בני המשפחה קטנים כגדולים בראים וחולים מתוך ידיעה והבנה שלא כולם יסיימו את המסע הזה, קולם בגוף ראשון לא נשמע מספיק.
"דור המדבר" ברובו לא שלט בשפה העברית. בנוסף, כמו דור השואה, גם הם לא סיפרו הרבה, והצעירים העדיפו לשכוח את שזכרו או לא להקשיב כדי ללכת הלאה, להשתלב, להיות כמו כולם. אולי היה גם החשש שהסיפורים יחדדו עוד יותר את השוני והמרחק עם הצברים הישראליים, ירחיק במקום לקרב. אחד הראשונים שהקשיב, הבין, שמע והשמיע היה היוצר שלמה גרוניך. בהלחינו את מילותיו של חיים אידיסיס נתן פה וצליל לסיפור המסע והפך אותו לעדות המוכרת ביותר:
הירח משגיח מעל, על גבי שק האוכל הדל. המדבר מתחתי, אין סופו לפנים, ואמי מבטיחה לאחי הקטנים:
עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים, מאמץ אחרון, לפני ירושלים... אור ירח החזק מעמד, שק האוכל שלנו אבד. המדבר לא נגמר, יללות של תנים, ואימי מרגיעה את אחי הקטנים: עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.
ובלילה תקפו שודדים, בסכין גם בחרב חדה. במדבר דם אימי, הירח עדי, ואני מבטיחה לאחי הקטנים: עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום, עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.
בירח דמותה של אימי, מביטה בי, "אמא אל תיעלמי". לו היתה לצידי, היא היתה יכולה, לשכנע אותם שאני יהודי. עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום. עוד מעט נגיע, לארץ ישראל. עוד מעט, עוד קצת, להרים עיניים, מאמץ אחרון, לפני ירושלים.
בשנה האחרונה בעקבות עבודתי במכינה ולא פחות בהקשר למסע השורשים של עדי אלעזר אליו התלוויתי, התחדדה בי הרגישות והתעצמה האהבה לקהילת יוצאי אתיופיה. סיפוריהן האישיים של בנות המכינה, כפי שכתבו אותם בחודש האחרון, מצמררים, מרגשים, מעציבים ומשמחים כאחת, הם עדות להתחברותן לחברה הישראלית מחד ומאידך לשורשיהן באתיופיה, לארץ ממנו הגיעו הוריהן, ולזכרונות של ילדותן שלהן באתיופיה או בארץ.
חולקת כאן קטע קצר שכתבה שלומית אקאל, בת 19, שהגיעה לארץ בגיל שבע דרך מדבריות סודן, במסגרת תרגיל כתיבה בדיבור פשוט:
אילו רק הייתי מצליחה להעלות בכתב את סיבלותיהם הרבים של יהודי איתיופיה, את החלק שלהם בשואה, שעברו מידי הגויים בדרך לארץ המיוחלת.
אילו רק יכולתי לתאר לפחות חלקית, את הזוועות שעברו , את הבנות שנאנסו מול עיניי האבות, את הילדים שנשחטו מול עיניי האימהות, את הזקנים הנכבדים שייחלו להיקבר באדמת הקודש וגופותיהם בחולות המדבר.
אילו רק המתים יכלו לדבר, לספר על התלאות הרבים שעברו, על החלום שלא הצליחו להגשים החלום שהתמוסס במדברי סודן, על החלום של 'ירושלים של זהב'.
אבל הם בניגוד אלינו נשארו מאחור, מתבוננים מהמדבר בבני ישראל שמצליחים לעבור את עבר הירדן, אבל הם כמו משה לא זוכים להיכנס לארץ המדבר, מתבוננים בשתיקה על עצמותיהם שעוד חולמים, ללא חלקת אדמה שתסמל את זהותם, רק שכבה דקה של חול שפיזרו יקיריהם בזריזות על גופם הדומם.
אני עוד מצליחה לראות, לדמיין, את דמעותיהם השקופות הזולגות מעיניהם הכמהות, העצובות של אותם לוחמים גדולים צעירים וצעירות, אימהות ואבות, ילדים זקנים וטף שהשארנו מאחור, עם שביב תקווה שאולי בביאת המשיח יקומו לתחייה ונזכה לסיפורם האישי של כל אחד ואחת.
יהי זכרם ברוך.
במתחם תחום בגונדר וכן באדיס אבבה מרוכזים כמה אלפי מסורבי עלייה, הפלאשמורה. האם הם יהודים ששמרו על יהדותם, יהודים שהתנצרו או נוצרים המתחזים ליהודים? מי אני שאדע...מה שברור לי הוא שתפילת השבת שחוויתי שם הייתה יהודית כבמרבית בתי הכנסת בהם ביקרתי בארץ ובעולם; אני יודעת שלרובם קרובים המחכים להם בארץ בכליון עיניים; ברור לי שאנשים אלו ממתינים שם בין עשר ל-17 שנה בכמיהה להגיע לארץ ישראל ואין להם כבר בית אחר ללכת אליו; אני משוכנעת שהעלתם לארץ היא המעשה ההומני הנכון לעשותו.
מי יתן ויום הזכרון לנספי סודן, יום העוסק במתים, יהיה גם יום התפכחות למקבלי ההחלטות לגבי חייהם של אלו שאפשר עדיין להצילם, להביאם אל חיק אחיהם ומשפחותיהם בארץ.
אמש יצא לי לשמוע - בכנס במכללת אורנים- את י"ג, אחד מראשי המבצעים במוסד שהיה במשך שנים רבות ממובילי העלאת יהדות אתיופיה. ישבתי מרותקת וכך גם בנות המכינה הקדם צבאית שרובן בנות למשפחות הקהילה. מכירים את התחושה שהמציאות לפעמים עולה על הדמיון?? כך הרגשנו במפגש הזה...
רק כששקע אצלי הסיפור, נרגעה ההתלהבות וצפו השאלות עלתה בי מחשבת "כפירה" על כך שהסיפורים, מרתקים ככל שיהיו, מביאים בדרך כלל צד אחד של המטבע, זה של מדינת ישראל.
קולם של מי שהיו שם, של מי שהלכו ברגל מרחקים שהדעת לא תופסת מאזור גונדר שבצפון אתיופיה לחרטום שבסודן, הלכו עם מעט מאוד ציוד אבל עם כל בני המשפחה קטנים כגדולים בראים וחולים מתוך ידיעה והבנה שלא כולם יסיימו את המסע הזה, קולם בגוף ראשון לא נשמע מספיק.
"דור המדבר" ברובו לא שלט בשפה העברית. בנוסף, כמו דור השואה, גם הם לא סיפרו הרבה, והצעירים העדיפו לשכוח את שזכרו או לא להקשיב כדי ללכת הלאה, להשתלב, להיות כמו כולם. אולי היה גם החשש שהסיפורים יחדדו עוד יותר את השוני והמרחק עם הצברים הישראליים, ירחיק במקום לקרב. אחד הראשונים שהקשיב, הבין, שמע והשמיע היה היוצר שלמה גרוניך. בהלחינו את מילותיו של חיים אידיסיס נתן פה וצליל לסיפור המסע והפך אותו לעדות המוכרת ביותר:
הירח משגיח מעל, על גבי שק האוכל הדל. המדבר מתחתי, אין סופו לפנים, ואמי מבטיחה לאחי הקטנים: עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים, מאמץ אחרון, לפני ירושלים... אור ירח החזק מעמד, שק האוכל שלנו אבד. המדבר לא נגמר, יללות של תנים, ואימי מרגיעה את אחי הקטנים: עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.
ובלילה תקפו שודדים, בסכין גם בחרב חדה. במדבר דם אימי, הירח עדי, ואני מבטיחה לאחי הקטנים: עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום, עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.
בירח דמותה של אימי, מביטה בי, "אמא אל תיעלמי". לו היתה לצידי, היא היתה יכולה, לשכנע אותם שאני יהודי. עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום. עוד מעט נגיע, לארץ ישראל. עוד מעט, עוד קצת, להרים עיניים, מאמץ אחרון, לפני ירושלים.
בשנה האחרונה בעקבות עבודתי במכינה ולא פחות בהקשר למסע השורשים של עדי אלעזר אליו התלוויתי, התחדדה בי הרגישות והתעצמה האהבה לקהילת יוצאי אתיופיה. סיפוריהן האישיים של בנות המכינה, כפי שכתבו אותם בחודש האחרון, מצמררים, מרגשים, מעציבים ומשמחים כאחת, הם עדות להתחברותן לחברה הישראלית מחד ומאידך לשורשיהן באתיופיה, לארץ ממנו הגיעו הוריהן, ולזכרונות של ילדותן שלהן באתיופיה או בארץ.
חולקת כאן קטע קצר שכתבה שלומית אקאל, בת 19, שהגיעה לארץ בגיל שבע דרך מדבריות סודן, במסגרת תרגיל כתיבה בדיבור פשוט:
אילו רק הייתי מצליחה להעלות בכתב את סיבלותיהם הרבים של יהודי איתיופיה, את החלק שלהם בשואה, שעברו מידי הגויים בדרך לארץ המיוחלת.
אילו רק יכולתי לתאר לפחות חלקית, את הזוועות שעברו , את הבנות שנאנסו מול עיניי האבות, את הילדים שנשחטו מול עיניי האימהות, את הזקנים הנכבדים שייחלו להיקבר באדמת הקודש וגופותיהם בחולות המדבר.
אילו רק המתים יכלו לדבר, לספר על התלאות הרבים שעברו, על החלום שלא הצליחו להגשים החלום שהתמוסס במדברי סודן, על החלום של 'ירושלים של זהב'.
אבל הם בניגוד אלינו נשארו מאחור, מתבוננים מהמדבר בבני ישראל שמצליחים לעבור את עבר הירדן, אבל הם כמו משה לא זוכים להיכנס לארץ המדבר, מתבוננים בשתיקה על עצמותיהם שעוד חולמים, ללא חלקת אדמה שתסמל את זהותם, רק שכבה דקה של חול שפיזרו יקיריהם בזריזות על גופם הדומם.
אני עוד מצליחה לראות, לדמיין, את דמעותיהם השקופות הזולגות מעיניהם הכמהות, העצובות של אותם לוחמים גדולים צעירים וצעירות, אימהות ואבות, ילדים זקנים וטף שהשארנו מאחור, עם שביב תקווה שאולי בביאת המשיח יקומו לתחייה ונזכה לסיפורם האישי של כל אחד ואחת.
יהי זכרם ברוך.
במתחם תחום בגונדר וכן באדיס אבבה מרוכזים כמה אלפי מסורבי עלייה, הפלאשמורה. האם הם יהודים ששמרו על יהדותם, יהודים שהתנצרו או נוצרים המתחזים ליהודים? מי אני שאדע...מה שברור לי הוא שתפילת השבת שחוויתי שם הייתה יהודית כבמרבית בתי הכנסת בהם ביקרתי בארץ ובעולם; אני יודעת שלרובם קרובים המחכים להם בארץ בכליון עיניים; ברור לי שאנשים אלו ממתינים שם בין עשר ל-17 שנה בכמיהה להגיע לארץ ישראל ואין להם כבר בית אחר ללכת אליו; אני משוכנעת שהעלתם לארץ היא המעשה ההומני הנכון לעשותו.
מי יתן ויום הזכרון לנספי סודן, יום העוסק במתים, יהיה גם יום התפכחות למקבלי ההחלטות לגבי חייהם של אלו שאפשר עדיין להצילם, להביאם אל חיק אחיהם ומשפחותיהם בארץ.