זהו הקיץ השלישי ברציפות בו אנו טסות, אלה ואני, לחוף המזרחי בארהב לשלושה שבועות. הסיבה הרשמית כורכת יחד חברים רבים ומשפחה בקשרים מיוחדים אבל אי אפשר שלא להודות גם בהנאה ש'בקלות הבלתי נסבלת' של החיים כאן. השנה הטיסה לוותה בתחושה של נטישה, של הפקרת הבית.

לשמחתי או שמא נכון לומר, להקלתי, רגע לפני היציאה מהבית הפיזי באלון הגליל, הוא התמלא בארבע נשים צעירות כל אחת ועוללה עימה  שיצאו, אחרי יותר מדי זמן, מהאזור שחברי אודי סלע, תושב ניר עם מכנה 'חוטף עזה'.

לא הכרתי באופן אישי אף לא אחת מן הבנות שהגיעו אבל עם סער ליבן, הייתי בקשר פייסבוקי כששיתפתי ב-2012 את הביצוע שלה ושל קובי יהב לשיר 'הן אפשר'. הפליטות, בלי מרכאות [!], הגיעו אחרי ימים של נדודים וחיפוש מנוח לגופן כמו גם לנפשן מהלחץ הנורא של חייהם בביתן שבתלמי יוסף. בשלוש השבועות בהן לא היינו שימש הבית "עיר מפלט" כשאט אט הן עזבו אותו אישה וילדה לדרכן. אחרונות נשארו סער ולירי, יוצרות חברויות מקומיות, כותבות ומיחלות לימים של שקט... 








העיר ניו-יורק  היא התגלמות החלום האמריקאי בשלבה חיים תוססים ומלאי תרבות ואמנות, חופש בחירה, אורבניות מרהיבה ועצומת מיימדים המקיפה פארק ענק. לראשונה השנה, ראיתי ממרומי רוקפלר סנטר עד כמה גדולים השטחים של הפארק ביחס לחלקים הבנויים סביבו.  הסנטרל פארק וכל אחיו הקטנים יותר הפזורים בחלקי העיר השונים, נצבעים בקיץ בשלל גווני ירוקים מלאי חיות ופריחה משגעת שהגשם הרב שיורד גם בעונה זו מרווה, אך איננו מספק את רשויות הגננות אשר משקים ומדשנים כל שיח ופרח למען יבוא למלוא צמיחתו ופריחתו. 


העיר הזו מספרת סיפור, מעין אגדה, על מהגרים מארצות ולשונות רבות ושונות שחברו יחד לבנות להם חיים טובים יותר, להם ולילדיהם. חייהם אינם קלים, רבים מהם עובדים מבוקר עד ערב ולפעמים אף יותר, כדי לאפשר לדור ההמשך שלהם השכלה מתוך הבנה עמוקה ביכולתה של זו להוות  מקפצה  לחיים קלים וטובים משלהם. אני רואה אותם בתחנת הרכבת התחתית, במוניות הצהובות, בקרנות רחוב ומכולות, בדוכני המזון הרבים, בכניסות לבניני הפאר, נותני שרות רבים, רבים מספור. הם מחייכים אלי בנימוס אומרים מה שאומרים באנגלית שנשמעת כמו ניב הודי או מנדריני, ואני שואלת, לרוב את עצמי, האם חלומם התגשם? האם אלו החיים שעבורם עזבו בית ומשפחה מורחבת והיגרו לעיר הזאת, למדינה הזאת ליבשת רבת הפנים? האם יצליחו ילדיהם לחיות את החלום שהעבירו להם ההורים ומה המחיר, אם בכלל, שישלמו הם על כך? 

 בחלקה המערבי העליון של העיר, מתגוררים אלו שחייהם מרובדים בהון הכספי ובהון החברתי שרכשו, ברוב המקרים, הדורות הקודמים. הם כבר נולדו לתוך החלום, החלום של הוריהם שבחרו בתחילת המאה להגר אל היבשת החדשה והגיעו בה, בעמל רב, להשגים ניכרים. גם הם עובדים שעות רבות כדי לשמר את רמת החיים הגבוהה אבל בד"כ במשרדים ממוזגים וחברות מתגמלות ולא מעט כבעליהם של משרדים וחברות אלו. בשיחה עם סטיב סטולמן, האב התומך של קהילות ניגון הלב, בית תפילה ישראלי וכל מופעי היהדות הבלתי זרמית בארץ [שאינן שייכות לארתודוכסים, לרפורמים או לקונסרבטיביים] הוא סיפר לי על הקשיים שחווים נכדיו  בחיפוש דרכם בחיים. סטולמן שירש את המנסרה שאביו הקים ועבד שנים רבות כדי להמשיך לבנות את העסק ולהשיג רווחה כלכלית, חינך את ילדיו לעבודה קשה. הנכדים כבר נולדו למציאות אחרת, במשמעויות הכלכליות וגם בקשר לשלהם ליהדות ולמדינת ישראל. סטולמן, כיהודים מבוגרים רבים, רואה בישראל התגשמות ציונית של חזון יהודי. יש לו לא מעט ביקורת על מה שהישראלים עשו ועושים במימוש החזון אבל ליבו כאן, איתנו. אצל ילדין הקשר רופף יותר ונכדיו, למרות כל מעורבות הסב, קשורים עוד פחות. 

בערב שישי שאחרי צום ט' באב, הלכתי עם משפחתי לקבלת השבת של קהילת BJ בני ישורון היא קהילת האם אשר בדמותה וברוחה נוסחה התפילה של קהילת ניגון הלב. כ-800 איש וממלאים את האולם היפיפה בעירוב גברים נשים וטף לקבל את השבת בימים הדלילים של הקיץ, כאשר כל הילדים הבוגרים והנוער יוצאים לשבועות ארוכים במחנות הקיץ ורוב הניו-יורקרים מנצלים 'זמן איכות' בלי צאצאים יוצאים לחופשות. בית הכנסת נמלא בקולות שירה  מסידור התפילה בעברית בלחנים "עממיים", של מלחינים עכשווים כגרוניך או של ארי ... המנהל המוזיקלי של הקהילה. הדרשה באנגלית עירבה את מוסר ההשכל של חורבן בית המקדש עם דאגה עצומה ומרגשת לבית, לבטחונה של מדינת ישראל ולבטחון אזרחיה.

מוביליה הרוחניים של הקהילה, מרסלו ברונשטיין, רולי מטלון ופלישיה סול,  מחוברים עמוקות להוויה הישראלים. הם מודעים היטב לחשיבות הרבה של המפגש הבינאישי ובכל הזדמנות בה מגיעות קבוצות מאורגנות של חברי קהילה מניו-יורק לארץ הם "משדכים" אותם למשפחות מקומיות כדי ליצור מרחבי הזדהות וחיבורים שגדול כוחם מכל המילים. 
 
ניתנת האמת להאמר: אני לא אדם פוליטי במיוחד. תמיד שייכתי עצמי למעגלי השמאל המתון. אינני פוליטית כי העולם הזה מסובך לי מדי, כי אינני יכולה להסתכל על בנאדם ולראות בו אומה, להסתכל על בנאדם ולראות בו אוייב או סכנה.

אני בוחרת לראות אנשים, נשים גברים וילדים, שיכלו לחיות אחרת, שיכלו להזין אלו את אלו ולמצוא דרכים חדשות, יצירתיות, אנושיות, דרכים לחיבור והדברות. ומעליהם פוליטיקאים מזיזים אותי ואת סער חברתי מעוטף עזה ואת שכנתה העזתית, זו שאיננו יודעות את שמה כי היא האוייב. מזיזים אותנו כמו פיונים קטנים על לוח משחק "צוללות". ובחיים כמו במשחק, פה ושם מתפוצצות בו משבצות של שינאה, של נקמה, של "אין בררה" של "אתם התחלתם" של "אנחנו חזקים יותר, הומניים יותר"' של "à la guerre comme à la guerre "... ואני, כמו רוב האזרחים כך נדמה לי, כאן וגם שם, לא בקשנו לנו מלחמה...

בארץ מלחמה ואני בארה"ב, בחוף המזרחי. קיץ אביבי, שמחת חיים ורוגע. בכל עצירה, בכל בית קפה מתחברת לחדשות: כניסה קרקעית, ירי טילים, חיילים נפגעים, חיילים נהרגים, נערים בגיל של יותם בני. דואגת לחבריו, דואגת לשכנים, דואגת מרחוק ולא יכולה לגשר על הפער. דואגת אך במודע, נהנית מכל רגע של נורמליות. הסתובבתי בערים, ביערות, בחופים, נושמת וחווה אותם בכל דרך אפשרית. חושבת על החלומות שלי, שלנו. חלום לחיים כאלו אצלנו, במזרח התיכון, בבית...