הפנטזיה המתמשכת של רובנו, עקב הליכה של שנים במדבריות בסדר המשפחתי, הוא להתנסות בעריכת סדר אחר, סדר חברים. למרות אהבתי העזה להתכנסות המשפחתית הרועשת של ליל הסדר אני חייבת להודות שהרעיון הזה קינן אצלי שנים ויש טענה שאי שם בצעירותינו אפילו מימשנוהו לרגע קט. אין לי זכרון כזה...
השנה, באופן בלתי צפוי, הזדמן הרגע והצטמצמה הקבוצה. סדר פיצפון לשבעה אנשים בלבד. שבעה שהם משפחה מבחירה. שבעה שאוהבים ומעורבים אלו באלו ביומיום, בשישי ובחג. שבעה בלבד.למדבר! נרד למדבר!! חשבנו לעצמנו שבועיים לפני המועד. אך המדבר, כך הסתבר מהר מאוד, נסגר חודשים לפני החג... כל פיסת נדלן-שינה הושכרה, כל יחידת ארוח, זולה או אוהל מבודד אויישו מבעוד שעה במשפחות, מבוגרים וטף הבורחים מבתיהם לחנות בארץ המבודדת, המרגיעה, בנאות המדבר המנקדות את דרום הארץ.
לא נורא, חשבנו, גם צפון זה לא רע! יותר קרוב, פחות נסיעה... ומובן שגם כאן התבדנו. אך רוחינו לא נפלה. כי אם הדרום נכבש ואיתו צפון ובקעה, לא נותר לנו אלא המרכז. טבורה של ארצינו, מעוז הסמולנים-חילונים-עוכרי פסחים. לא הם ידכדכו את רוחינו, אמרנו בלחש.
החייל הוא שהציע ש"כדי להתחיל במצווה נתחיל בהפלגה" אל עבר השקיעה, משיקים כוסותינו בידינו, להיפרד מכל מה שהחמצנו השנה. לקבל את החג מבלי לפסוח/ע על החול ומבלי לטוס לחו"ל. החלטות זה אנחנו אך בביצועים מתערבת לה השכינה ורוחות השמיים שברשותה. רוחות עזות הרעידו עוגנים, תרנים ומפרשים בערב חג הפסח.
היה קר, ראבק, קר!!!!
טלפון מקדים לקפטן שחר חתך כל אפשרות לצאת מן המעגן, תודה לאל, ואנו החלטנו שאם בני ישראל יכלו להסתובב סביב צירם ארבעים שנה במדבר , נוכל גם אנו לסובב הגהים ב"כאילו", והשמנו פעמינו למרינה בתל-אביב לטובת אפריטיף מול שקיעה ממוסכת אבק וערפילים ורוחות שהטיחו חבלים מעל ראשינו. היות ובקפטן לא היה כל צורך, השלכנוהו לתנינים ומינינו לנו פרעה אחר תחתיו- דורון, מדריך מסעות מיומן עם מומחיות בהפעלות ומשחקים. צחקנו עד דמע, קפאנו עד העצמות והיה לנו טעיםםםם. נורא נורא טעים!
בהמשך הערב, כשמיצינו את הקור והמיית הרוחות, ערכנו סדר כהילכתו בדירת הסטודנטים התל-אביבית. עונינו וענינו על חידות וקושיות, התמודדנו בעוז עם ארבעת [אלפים] כוסות של יין ושרנו בקולי קולות. חשנו עם חופשי ובודד בארץ תל-אביב שהייתה, באותו ערב, נטושה מאדם וחוה גם יחד.האם סיפרנו ביציאת מצריים, שאלתם?
כן, אך לא בזו שלנו המוכרת לנו טוב כל-כך.
הקראנו את הפוסט המצורף של דותן לוי ממכון חינוך דרך כפר שהעלה שוב דמעות בעיני. דמעות של התרגשות מחד וגאוות השתייכות מאידך, השתייכות לארגון שחיי את תפיסת העולם לה הוא מחנך, ככתבה וכלשונה. תיקון הלב המובא בפוסט של דותן נותן לכולנו חרות להיות אנשים טובים יותר. החג שחגגנו, גם אם לא נעשה בו מעשה אצילי שכזה, מילא את לליבי אושר גדול של בחירה, של חרות.
ולכן/ם?? איך היה הסדר השנה? ספרו...
17/04/2017
*****
וכך סיפר דותן -
מעשה שהיה בעת הזו לפני אחת עשרה שנים. האביב הפציע ועמו הפריחה. ההכנות לחג הפסח היו בעיצומן, ההכנות לבשו מימד טכני של ניקיונות וכאילו נשכח העניין המהותי של ביעור כל ההזדמנויות שהחמצנו.מחשבות על נרטיב של עבדים שהפכו לבני חורין פגשו כתבות בעיתונים על קבוצת נערים כלואים בדרום. נערים שברחו מתופת, נתפסו במצרים וסחרו בהם כעבדים. חלק קראו להם פליטים אחרים מהגרי עבודה. עבורנו הם היו קבוצה של נערים בני 15-16 שראו באובדן משפחתם, ברחו ממולדתם וכעת נמצאים בכלא קציעות כי רצו לשרוד.
המחשבה על תיקון הלב ותיקון עולם הובילה אותנו לצרף לקהילת החינוך שלנו שישה נערים. ליל הסדר של שנת 2006 היה הרבה יותר משמעותי עבורנו ועבור כל מי שנחשף לסיפור הזה על כפר נוער דתי שבחר להתברך בנערים מוסלמים בני חורין. לא ממש בני חורין כי עדיין המעמד שלהם בישראל לא היה מוסדר. אך המבוכה והחשדנות של הנערים החלה להתערבב בתחושת שייכות ובמשמעות אחרת.
זכיתי להיות שותף לתהליך משמעותי שנכנסתי אליו עם הרבה ספקות ושאלות טכניות וערכיות. תוך כדי התהליך ובעקבותיו הצלחתי לחוות חוויות חינוכיות ורוחניות, בהשראת עמנואל לוינס שרואה את האלוהות בהליכה אל האחר.
לפני כשבוע ליווינו למנוחת עולמים את גאסים ברי אחד מאותם נערים שבגר, התקבל ללימודים אקדמאיים במכללת תל-אביב יפו וסיימם בהצלחה. במהלך לימודיו האקדמיים גאסים חלה. אך טבעי שהקשר עמו נמשך וקיבל משמעות נוספת על ידי אנשי צוות שנפשו נקשרה בנפשם.
אביב 2017. בית העלמין המוסלמי ביפו. לוייה על פי כללי האסלאם. לאחר הקבורה של גאסים נישאו תפילות והספדים בערבית, אנגלית, סוואהלית (שפת שבט הפולה), צרפתית ועברית. עשרות חברות וחברים, מחנכות ומחנכים מכפר הנוער, מהמכללה ומהשכונה בדרום תל אביב. יהודים, מוסלמים ונוצרים ועוד.. כולם עצובים וכולם מלאי תקווה.
לקראת היציאה מכריז אחד החברים: "הביטו על בית העלמין יש פה עשבים, קוצים והרבה זבל. ניפגש מחרתיים בשמונה בבוקר וננקה את המקום לכבוד אחינו גאסים ולכבוד כל מי שקבור במקום הזה".
למדתי שיעור נוסף בתיקון עולם מחבורה של פליטים שהיה הכי טבעי שיעסקו בהישרדות של עצמם.
הכל התחיל לפני 11 שנים כאשר זכיתי להשתתף ביציאת מצרים מסוג אחר. להיות מאלה שמוציאים מבית עבדים אנשים שראויים, כמו כולנו, להיות בני חורין אמתיים. למדנו מגאסים וחבריו לצאת מהמצרים שבנו. דרך היציאה שלהם ממצרים גם אנחנו הרחבנו את חירותנו.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
(אמנון ריבק)
